להקת קצב

6,500 איש הגיעו אתמול לסוכה הנשיאותית, על מנת ללחוץ את ידו של נשיא המדינה ורעייתו. המספר הזה נשמע עצום, ובבית הנשיא הזדרזו לציין שמדובר במספר גבוה של מבקרים מאשר בשנים עברו. הטענה הזו היא שגויה: בדיקה זריזה בהודעות לעיתונות של משכן הנשיא משנים עברו מגלה שבשנה שעברה הגיעו 6,000 איש, ואילו ב-2004 הגיעו לא פחות מ-8,000 בני אדם לסוכה הנשיאותית, כך שמספר האנשים שהגיעו השנה אינו יוצא דופן לכאן או לכאן, אלא שבשנים עברו לא ששה התקשורת לעסוק בסוגיה אווילית זו. לאנשי בית הנשיא לא חשוב להפגין "עסקים כרגיל", אלא יותר מכך – חשוב להם להראות שדווקא היום התמיכה בנשיא ובמוסד שהוא מייצג גבוהה מהרגיל.

יש בגישה הזו משהו משעשע, אבל בנאלי להחריד. אין כאן עניין של תמיכה רבה או מועטה, אין פה התייחסות אמיתית לאיש קצב ומעשיו: יש פה תמיכה עיוורת במוסד ציוני, ואולי אף תחושת הזדהות עם כך שגם האזרח הראשון נאלץ להתעמת עם המשטרה האלימה והמשפטנים השמאלנים יפי הנפש. גם הוא, כמונו, הוא אדם נרדף. איזו תחושה ישראלית קולקטיבית חמימה ורכה. אידיליה משעממת של ממש.

בישראל, העובדה שהנשיא חשוד בפלילים נתפסת כדבר של מה בכך. אפילו לומר שזה נורא שהעובדה הזו נתפסת כדבר טריוויאלי, כבר הפך לסוג של אמירה ילדותית ונאיבית שמנותקת מהמציאות. אזרחי ישראל מתייחסים לשחיתות בדרג המדיני בפחות חומרה מכפי שבת 16 תתייחס לחצ'קון על אפה בבוקר.

יותר מעניין לחשוב על מה שחולף בראשו של הנשיא כשהוא עומד ולוחץ ידיים לזרם בלתי פוסק של אנשים. קצב היום הוא בבחינת כוכב רוק מזדקן, שאובייקטיבית עומד על סף איבוד הרלוונטיות שלו, אבל ממשיך לקבל אהבה עצומה ממעריציו. כמו הרולינג סטונס, קצב קורא בבוקר ביקורות איומות על תפקודו אבל בערב עומד על הבמה, שומע את ההמון גועש מולו ורואה שהאורות עדיין מנצנצים.

יש סיבה לכך שהסטונס ממשיכים להופיע בגילם הגריאטרי. מוזיקלית הם כבר לא תורמים דבר לעולם זה שנים, אבל יש להם מספיק מאזינים שדחפו מספיק סמים בין הסינפסות שלהם במהלך השנים, שמוכנים להגיע לכל מקום בעולם שבו מתנוססים הפוסטרים עם הלשון האדומה המרמזים על הופעה קרבה. קשה להאשים את הסטונס בפתטיות כי אנחנו יודעים כמה הפכפך הוא גלגל הכוכבות, ואנחנו מקבלים את זה שמי שהיה פעם למעלה ייאחז בכל קול הד שנותן תחושה של "עסקים כרגיל", על מנת להצדיק בפני עצמו עוד רגע אחד באור הזרקורים.

הדיסוננס בין הבוקר של קצב, אותו הוא מבלה בחקירת משטרה צולבת, לבין הערב שלו, שבו הוא חוזר לנסר על הגיטרה מול צהלות ההמון הפותה, נראה כמתכון ברור לאיבוד הדעת, וזה כנראה מה שקורה לכוכבים מזדקנים. שיקול הדעת שלהם נתקע באמצע בין שני הקצוות המרוחקים האלה של קיומם והופך להיות חסר חשיבות.

לכן אי אפשר לתהות על כך שקצב אינו מפנה את ארון הנעליים שלו במשכן הרשמי. היום קצב הוא אלביס פרסלי של חמאת הבוטנים והאלכוהול, אבל כל עוד יימצא מי שיישב מול הבימה העגולה המוארת זה בכלל לא משנה שחליפת הלייקרה הלבנה והנוצצת כבר לא נסגרת על הכרס. ספק אם הקולות של המפגינים בחוץ, הן אלו מהמרכז לנפגעות תקיפה מינית והן אלו שמביעים אמון בצדקתו של הנשיא, בכלל חודרים למערכת המוגנת הזו. היא אטומה לכל דבר מלבד למספר הלחיצות שלחצה ידו אתמול, ומספר הלחיצות הזה מסמל את הזמן שנותר לו על הבמה. וכיוון שאזרחי ישראל מגיעים לכל הופעה, רק בגלל שהיא שם, קצב נשאר בפסגת האוורסט, ואין לו שום סיבה, בתוך מערך השיקולים הצר והלוקה קוגניטיבית הזה, להתפטר.

הגורם היחיד שיוצא מופסד בכל הסיפור הזה, מלבד כבודנו העצמי, היא כמובן הגרופית. זו ששמה את כל הז'יטונים על מספר אחד, ניצלה את נעוריה הטובים כדי להידבק ללהקה, השתוללה איתם מאחורי הקלעים, ישבה איתם באוטובוס של מסע ההופעות, וקיוותה כל הזמן שהיא תהיה זו שעמה יישאר הסולן בסוף, להזדקן עם כמויות כסף שערורייתיות. היא, יותר מכולם, מיטיבה לבחון את כוכב הרוק המזדקן מהצד.

אולי זה מה שמסתתר מאחורי חיוך המונה ליזה המסתורי שמתנוסס על פניה של גילה קצב כשהיא עומדת מול נשים וטף שהגיעו למרות הכל ללחוץ את ידו של בעלה. מעבר למשבר הלאומי, המשמעות של העמדת בעלה לדין היא גם טרגדיה אנושית קטנה של אשה נבגדת. אבל בחיוכה היא יודעת שהמחיר של להזדקן עם כוכב רוק זה לקבל את זה שמאחורי הקלעים של ההופעה מסתתרים המון שלדים, שהבסים העמוקים מהרמקולים על הבמה תמיד ישתיקו את קולם.