באסה או קלאסה: "אנולה גיי" של OMD

כותרות העיתונים כבר יודעות לספר שטכנולוגיית הגרעין המפותחת של צפון קוריאה תזלוג לאירן. היה ואירן לא תפציץ את מדינת ישראל מיד אחר כך, היא בוודאי תעביר את סודות האטום שזה עתה קיבלה, דרך ציר הרשע - אולי המונח המדיני המטופש ביותר שהוטבע בשנים האחרונות (ציר רשע יותר טעים לדעתכם מציר בשר?) - לסוריה. משם, דרך מנהרות תת קרקעיות יגיעו פלוטוניום ואורניום מועשר לגדה המערבית, לחיזבאללה, נשות מחסום Watch, הפנתרים השחורים, מפלגת הירוקים, תנו לחיות לחיות והעמותה למען יהדות רומניה.

בהתחשב בבעלי המניות שלהם, הצהובונים - מעריב וידיעות אחרונות - עושים כמובן את עבודתם נאמנה, כאשר הם משמשים כצינור ההפחדה הרשמי של המדינה. הנחת היסוד של כל שלטון, היא שיש לשמר את האזרחים בפחד מתמיד, על מנת להקל על פעולות הרשות המבצעת, שרמת הפיקוח עליהן יורדת בזמן שכולנו כבר בונים מקלטים אטומיים. למי יש זמן לוועדת חקירה ממלכתית, התלונות של א' או המינויים של צחי הנגבי, כשאימת הנשורת מרחפת מעל?

שני ציוני דרך תרבותיים אחראים לחרדות האפוקליפטיות שלי. הראשון הוא הסרט "הבוקר שאחרי", המכיל סצינה מבעיתה המתארת בפרוטרוט השמדתה של עיר והשני הוא השיר "אנולה גיי" של OMD, או כמו שקראו להם ברשת ג' - תמרונים תזמורתיים בחשכה (מנצח אפילו את רצי החצות של דיקסי ונערי חנות חיות המחמד). למרות ש-OMD הוא הרכב אלקטרו-פופ די חמוד, הרי שמעבר ל"אנולה גיי" הם לא השאירו שום ציון דרך מוזיקלי משמעותי (ויסלחו לי אנשי 1984). מה שכן, אם כבר ציון דרך, לפחות שיהיו כאלה.

אנולה גיי הוא שמו של המטוס אותו הטיס הקולונל פול טיבטס, ונשא פצצה בשם "ילד קטן" שהוטלה על העיר היפנית הירושימה, ב-6 באוגוסט, 1945. באיחור אופנתי של 35 שנה - כדאי לזכור ש-1980 היא שנה מכוננת במלחמה הקרה (הפלישה הסובייטית לאפגניסטן שאירעה ב-1979 והחרם האמריקאי של אולימפיאדת מוסקבה) - שחררו OMD את השיר "אנולה גיי" שמתייחס לקונפליקט המוסרי אותו יצרה הטלת הפצצה, שהכריעה באופן סופי את מלחמת העולם השניה (למרות שטכנית, יפן נכנעה רק אחרי הטלת פצצה נוספת על נגסאקי).

לא חסרים בהיסטוריה של הפופ שירים שהעלו דיונים פוליטיים, אולם מעטים הצליחו לעשות זאת עם החן של "אנולה גיי" - בהתייחסות הכמעט רומנטית-מלנכולית למאורע, מבלי להיות צדקניים (כמו "רוסים" של סטינג. באסה, לא?), במלודיה המרגשת הן בבית והן בפזמון (שהוא למעשה התעצמות של הבית) ובהפקה המצוינת במיטב מסורת הסינת'פופ הנאיבי של תחילת האייטיז.

"אנולה גיי" מכיל בתוכו כמות רגעים קטנים שחקוקים בזיכרון המוזיקלי של כולנו שמספיקה לקריירה שלמה - הפתיחה שנשמעת כמו פריסט בסינתיסייזר ולא משאירה מקום לספק איזה שיר ירון אשבל שם כרגע; מעבר התופים שמגיע לפני שנכנס ההוק המלודי המוביל ומזמין את כולם להצטרף בתנועות תיפוף-אוויר עילגות; וכמובן הליין בפזמון שהוא אחד המרגשים שהיו בפופ.

אולי באמת אותה נאיביות תקופתית - שילוב של ראשית ימי האלקטרוניקה והפחד משואה גרעינית, שהוליד מחאות פופיות נפלאות (למשל "פיפל אר פיפל" של דפש מוד) - היא כוחו האמיתי של השיר. כשאנדי מק'לוסקי שר על "ילד קטן" ומתייחס לאמריקה כאמא שלו, הוא למעשה מסיר את הגבולות מהאחריות לסכסוך; אין יותר "אנחנו" ו"הם", צודקים ושוגים, צדיקים וכופרים. יש מלחמה, קורבנות ומי שאחראי להם. הלוואי ורגע אחרי שתעלה הפטרייה ישמיעו אותו ולא את "ביום של הפצצה" של רמי קליינשטיין.