גנרל חורף

לא ככה נראים כוכבי רוק. לפחות לא ככה הם אמורים להיראות. קולין מלוי, הסולן של הדצמבריסטס (The Decemberists), הוא הכל חוץ ממגניב – שמנמן, משקפופר וקצת מכוער. ולא, אין כאן את תסמונת "חנון ה-Emo האמריקאי" של מוזיקאים רבים – גם אם הוא ישחק באיזו קומדיית נעורים ויעשה מייקאובר, שכולל אפילו את הורדת המשקפיים ושיפוץ השיער הוא לא ישיג את מלכת הכיתה. אין סיכוי שתמצאו אותו מסניף קוק עם דוגמנית חצי מעולפת בחדר מלון מושחת. לא יקרה.

אני יודע, פסקת הפתיחה היא מכה מתחת לחגורה, אך נאמנות האינדי שלי חזקה מדי, וכשלהקה עוברת לחברת תקליטים גדולה (קפיטול) אחרי שלושה אלבומים מוצלחים בחברת תקליטים עצמאית (Kill Rock Stars), קשה לי שלא לתקוף אותה – במקרה המדובר, האלבום החדש בקפיטול מוצלח למדי, אז חיפשתי חזית חדשה – קולין מלוי נראה כמו דרדס כתום שנאבד ביער.

באמת, "The Wife Crane" הוא הכל חוץ מאלבום ראשון במייג'ור – זו היצירה הכי מורכבת, עמוקה, ניסיונית וכן, גם הכי טובה של הדצמבריסטס. הישג לא קטן בהתחשב בכך שמ-2002 החמישייה הזו מפורטלנד הפגיזה עם ארבעה אלבומים, חמישה אי-פיז, שלל פרויקטים צדדיים של מלוי (הקאברים המעולים למוריסי ושירלי קולינס לדוגמא) וסיבובי הופעות בלתי נפסקים. מבחינת האינדי האמריקאי, הדצמבריסטס היא להקת האחות של דת' קב פור קיוטי (כריס וואלה מדת' קאב אף אחרי על חלק מההפקה ב-"The Wife Crane") – אבל איפה שדת' קאב נכשלה בגדול, הדצמבריסטס עומדת זקוף. אף אחד לא יעז להגיד שהמעבר לקפיטול השפיע על היצירה שלהם.

האלבום החדש, בחלקו לפחות, הוא אלבום קונספט שמתבסס על סיפור עממי יפני בשם "The Crane Wife", בו אדם מוצא ציפור פצועה ומטפל בה עד שהיא מבריאה. ביום שהוא משחרר אותה, מופיעה בפתח דלתו האישה שבה הוא מתאהב והוא הופך אותה לאישתו. בכדי להתגבר על קשיים כלכליים האישה מציעה לארוג בגדי משי למכירה, בתנאי שהוא אף פעם לא יסתכל עליה אורגת. הם החלו לחיות בעושר, החמדנות עלתה לו לראש והוא האיץ באשתו לארוג עוד ועוד. האישה חלתה, והסקרנות גרמה לו להציץ עליה בעת העבודה. הוא גילה שעל מכונת האריגה יושבת הציפור, שהיא בעצם אשתו, ושהיא תולשת לעצמה נוצות והופכת אותן למשי – הציפור/אישה תפסה אותו מציץ, נעלמה ולא חזרה יותר.

רוב השירים באלבום מתרכזים בסיפור הנ"ל, ובחלקים אחרים מלוי שר על מלחמת אזרחים, רציחות ואניסות, כשהכל מנוסח באופן מרתק ועם מילים גבוהות שלא הגיעו עדיין למידל אמריקה. השירה שלו נעה איפשהו בין נוטרל מילק הוטל לפולק הבריטי הטהור של פיירפורט קונבנשיון, וההשפעות המוזיקליות מגיעות משלל מקומות בשלושת העשורים האחרונים.

הקטע הפותח, "The Crane Wife 3", מתחיל כפולק מלטף ויפיפה והופך לקטע אינדי רוק עדין ועוצמתי; "Yankee Bayonet" מארח את לורה ויירס לדואט פופי קליל ומדבק שעושה פלשבקים לאר.אי.אם; "The Island…" הוא סיפור בן שלושה חלקים שמתרחש במשך 13 דקות של רוק פרוגרסיבי קשה, שהאמת, היה מחרפן אותי אם לא היו מגיעים צלילי הפיירי פרנסס באמצע שלו; "When The War Came", הקטע החלש באלבום לטעמי, מתכתב עם לד זפלין; "O Valencia" היה יכול להשתלב בקלות בכל אחד מהאלבום הקודמים של הדצמבריסטס ו-"The Crane Wife 1 And 2" הם קצת פחות מ-12 דקות מקסימות שמשלוות גיטרה אקוסטית, פסנתר וקסילופון.

מעניין לראות אם העובדה שקולין מלוי והדצמבריסטס לא התחנפו לקהל הרחב, והוציאו את הריליס הכי פחות קומוניקטיבי שלהם דווקא בחברת תקליטים גדולה, יחזיר אותם באלבום הבא למשרדים קטנים שהחוזים בהם נאמרים בעל-פה. אני לא יודע מה אני מעדיף, אבל אולי כדאי שנעמוד לצידם ונקנה את האלבום הזה – גם אם זה לא ישנה את דרכם של חברות התקליטים בצורה גורפת, יהיה לכם אחלה אלבום על המדף.