התקופה האחרונה היא ממש חגיגה בשביל שונאי תל אביב. עיסת הרגשות של השוכנים מחוץ לפופיק הסקסי של המדינה כלפי העיר הזו מהווים ערבוב מגוחך של הרבה קנאה, לא פחות בוז, התנשאות, רגשי נחיתות ותיעוב. יחסם של הפרובינציאליים לעיר הגדולה כה משעשע כי הוא הופך כל התרחשות לתחרות מוניציפאלית. יש רגעם שבהם אתה רוצה למות בגלל התחרות הזו (לא בגלל המצוקה, חלילה, אלא בגלל שאולי אם תמות יכבדו אותך יותר, ע"ע מלחמת לבנון השניה) ויש רגעים שהיא כה מטומטמת עד שהיא הופכת רגעים של יגון לשמחה גדולה.
קחו לדוגמא את מקרה האופניים הגרורים אתמול. בסך הכל, אין בסיפור הזה יותר מדי: עיריית תל אביב לא פצחה בקמפיין חדש אלא הזיזה את זוג האופניים של עוד ישראלי חסר התחשבות, שבחר לשים קצוץ על שאר העולם, וקשר אותם כך שאי אפשר לעבור במדרכה.
זו לא קנוניה נוספת לגזרת קופון על חשבון האזרח ולא יוזמה נפלאה להחזרת המדרכות להולכי רגל. זו סתם בועת סבון, צבעונית מאד מבחינה יחצ"נית, שמדגישה בחדות את העובדה שבעיריית תל אביב מתעסקים בקטנות במקום בגדולות; הרי את הטוסטוסים הדוהרים על המדרכה, את ההאמרים שחוסמים רחובות, המרצדסים שחונים לרוחב גינות ציבוריות, הקקה של הכלבים, השקעים בכבישים והשולחנות במסעדות ברחוב שאוטוטו יפלשו גם לכביש את כל אלו כבר פתרנו, לא?
איפה זה קיבוץ גלויות?
אבל איכשהו, הפכה הפרשה חסרת החשיבות הזו לעוד מאבק-בוץ בין תושבי הפריפריה לבין אנשי תפוח האדמה הגדול. השרשרת הגזורה עוד מוטלת מדממת על הרצפה, וכבר יש מי שאומר שזה המחיר שיש לשלם עבור הזכות לגור בתל אביב, ומקלס את התל אביבים הפראיירים שהעירייה מנקנקת עם הארנונה, שלא מוצאים חניה אפילו למיני החדשה והקטנטנה, ושמוכנים לשלם מחירים מופרזים על חדרון שהיה פעם חדר האמבטיה של דירה אמיתית והוסב למסחטת כספים ממיואשי הדיור.
כל זאת, בעוד שברור לחלוטין שבחיפה, ירושלים, ובעיקר בגליל ובנגב אין כלל בעיות מוניציפאליות, ויש המון חניה לאלפי זוגות האופניים שתושבי הפריפריה משתמשים בהם בדרכם לעבודה מדי יום בעודם שורקים בעליצות לציפורים המצייצות בשמיים התכולים ונטולי הזיהום. תל אביבים מטומטמים: בואו אלינו, כאן אין ארנונה והבתים גדולים, ואנו מבלים את שעות הפנאי בהאכלת צבאים מכף ידנו ובשינה על העננים, שאגב גם אותם אין בתל אביב.
כל זה היה עלול להרגיז אם זה לא היה כל כך אידיוטי. התחושה שכל סיבה יכולה להוות עילה למסיבת ניצחון על חשבון התל אביבים הפכה בהחרמת זוג אופניים אחד מתחושת איום חברתית לפארסה מגוחכת. אין באמת סיבה לא לגור בתל אביב, כמו שאין סיבה לא לגור בחיפה או אילת, מלבד ההעדפה האישית של הדייר. בעצם, אולי זה היה התכנון של עיריית תל אביב: נעשה משהו כל כך מופרך, עד שמלחמת האחים הישראלית תוצג באור כה טיפשי עד שלא תהיה ברירה לחבורת המפגרים האלה, שעדיין קוראים לעצמם משום מה עם, להתאחד. הנה, יש תמורה לארנונה.