האחר של האחר

לפני כחודש ירדה מן האוויר תחנת הרדיו האינטרנטי WOXY.COM, המשדרת מסינסנטי שבארה"ב, ולא בפעם הראשונה. התחנה הוקמה בשנת 1983 ושידרה מויקה אלטרנטיבית חדשנית ומקורית, אותה כינו בסלוגן של התחנה “The Future of Rockn’Roll”. התחנה צברה לה קהל מאזינים אדוק ומצומצם, ששמר לה אמונים במשך תקופה ארוכה ואף זכתה לאזכור קטן בסרט "איש הגשם", כשדסטין הופמן נכנס ללופ אינסופי ומדקלם את הג'ינגל של התחנה, “97X, BAM! The Future of Rockn’roll” עד שטום קרוז מתחרפן עליו בצעקות, עניין שגרתי למדי היום.

במהלך שנות התשעים, הוצמד התואר "אלטרנטיבי", לכל להקה שאחזה בגיטרות, ללא התחשבות במידת המסחריות שלה. להקות פופ איומות - דוגמת Counting Crows ו-Four Non Blonds זכו לתואר אלטרנטיביות – וגרמו למשמעות התואר להתרוקן מתוכנו. באותה תקופה גורמים מסחריים בארה"ב גילו את הפוטנציאל המסחרי של תחנות הקולג' העצמאיות, שהנוער האמריקאי מקשיב להם בכל רחבי המדינה. וכך, אחת-אחת, נקטפו אותן תחנות בידי קונגלומרטים עסקיים, המורכבים מחברות תקליטים גדולות (Major Labels) וגורמי יחצנו"ת, מילאו אותן בהרכבים "אלטרנטיביים" דמיקולו שהוכתבו מלמעלה ורמסו כל חלקה טובה, כמעט.

בין התחנות הבודדות שנשארו נאמנות לרוח המקורית של חדשנות היתה WOXY, אך כידוע יצירה עצמאית אמיתית ולא תלויה, היא לא עניין רווחי וללא התמיכה של חברות התקליטים לה זכו שאר התחנות, WOXY נאלצו לסגור בפעם הראשונה את משדריהם ב-2004 ולאחר ניסיון לחזרה לחיים בתור תחנת אינטרנט בלבד (זול יותר לתפעול מטעמי זיכיון לתדר) - ניסיון שהחזיק מעמד עוד שנתיים - החליטו לסגור בשנית את הבאסטה.

אבל, כמאמר הקלישאה, לעולם אסור להתייאש ואכן, השבוע חזרה התחנה לשדר תוך שיתוף פעולה עם אתר החלפות המוזיקה לה-לה www.lala.com. כל שנותר הוא לקוות, שזהו לא האות שמבשר על התחלת הידרדרותה של התחנה וכניסתם של שיקולים מסחריים לתוך הקלחת.

לכבוד אותה תחנה משובחת, שחזרה לחיים מחודשים, נביא לפניכם שלושה הרכבים שהושמעו לא מעט בתחנה, אשר הוציאו זה מכבר אלבום חדש.

פורגט קסטס - Forget Cassettes - היא שלישייה שמגיחה לא פחות מתוך לב ליבה של בירת הקאנטרי האמריקאי, נשוויל, טנסי, אבל למרבה השמחה לא מזכירה את הסגנון הנ"ל בכהו זה. הם נעים בטווח סכיזופרני למדי שבין רוק גיטרות בועט ורגעי מלודיה מלנכוליים כאשר מבלי שתספיקו להבין מה קורה, הם שוב מפגיזים. באופן גס אפשר לקטלג את הקסטות תחת הכותרת "אינדי רוק", אבל עם לחנים מורכבים כמו "My Maraschino" ו- "Salt And Syncope" היא בוודאי עושה להם עוול. אומנם לא מדובר ברוק מתקדם עם חפירות של כלי נשיפה וסולאי גיטרה אינסופיים א-לה מארס וולטה, אבל עדיין לא מדובר בשירי בית-פזמון-בית מסורתיים.

קרוב לוודאי שבת' קמרון הסולנית, חרשה על האלבומים הראשונים של פי.ג'יי. הארווי והפיקה את לקחיה. זה בלט יותר באלבום הבכורה שלהם מ-2003, "Instrument of Action", כשהם עוד תפקדו כצמד של גיטרה ותופים בלבד. לכבוד האלבום השני הם כבר צירפו לעצמם גם באסיסט, שבהחלט מוסיף להם מימד נוסף ומרווח תמרון בין מלודיות וכלים.

ללהקה הזאת יש עוד לאן לצמוח. לצד שירים מרשימים כמו "Quiero Quieres" ו-"Lonely Does It" יש לפעמים תחושה באלבום, שלא יזיקו להם קצת מבנים לשירים. ועדיין, מדובר באלבום עוצמתי שיכול לטלטל אתכם מצד לצד עם כל שמיעה.

אלבום שני גם להרכב Heartless Bastards, שגם לו סולנית דומיננטית בעלת קול מרשים. באלבום הראשון "Stairs and Elevators" היו שהשוו אותם לדיוק ספיריט הבריטים, בעיקר בגלל הדמיון בין הזמרות וגם בגלל הריפים הבלוזיים שעיטרו את שיריהם.

לעומת האלבום הקודם, "All This Time" מזקק במעט את הסאונד הבלוזי ופחות נשען על מניירות גראז' טרנדיות. השירים הרבה יותר מלודיים, פחות מחוספסים וחלקם אף נוגים. ברגעים האנרגטיים יותר כמו "Valley of Debris" ו-"Finding Solutions" הם מעלים באוב הרכבי אמריקנה עם ניחוח פסיכדלי כמו קרידנס קלירווטר ריווייוול וג'פרסון ארפליין.

בנוסף, הממזרים גם הרשו לעצמם הפעם להתנסות באולפן עם כלי נגינה שונים. קטע הפתיחה המעולה, "Into the Open" עושה שימוש נפלא בפסנתר המוביל אותו לכל אורכו. בנוסף ישנה התפתחות משמעותית בסאונד של הלהקה, במיוחד מכיוון כלי המיתר הצצים לאורך כל האלבום ועושים עבודה נפלאה במיוחד ב-"I Swallowed A Dragonfly". יותר נגיש הרבה יותר הרמוני ובהחלט מצוין.

אלבום שלישי לקווין ואניטה רובינסון, צמד נשוי מאלבמה. לשניהם יש קולות מלאכיים והם שרים בהרמוניות מתקתקות שכאילו אומרות "איזה מושלמים אנחנו". רוב קטעי השירה מופקדים בידיה, או ליתר דיוק בפיה, של אניטה שמצליחה להפיק צלילים חולמניים ומלאי אוויר, שמעלים זכרונות ללהקות שוגייז כגון לאש ומיי בלאדי וולנטיין.

המוזיקה של Viva Voce - ו?יוו?ה וו?צ?'ה (כן, ככה אומרים את זה) נטועה בשורשים היפיים, אך פונה לכיוונים חדשניים וניסיוניים יותר. קטע הפתיחה "Believer", מתחיל בצורה דומה ל-"Give Peace A Chance" אך מתפתח לכדי שיר לכת תזזיתי עשיר בגיטרות והשיר "From the Devil Himself" מציג פזמון קליט בניחוח הביץ' בויז. לעומתם, "We Do Not Fuck Around" נשמע כמו קטע אבוד של גראנדדי, שכנראה כבר לעולם לא יוציאו.

לצד אותם קטעי פופ טהורים שמהווים את רובו של האלבום ויווה ווצ'ה יודעים להוסיף גם אלמנט נוסף לקדרה. באלבום הקודם "The Heat Can Melt Your Brain" אלו היו נגיעות אלקטרוניות שצצו להם מדי פעם ובאלבום הנוכחי זאת עבודת הגיטרה המרשימה של אניטה. "So Many Miles" הוא קטע ארוך אשר הגיטרה תופסת בו חלק מרכזי, ב-"Never Be Like Yesterday" היא פורצת בסולו שמזכיר את בואי בתקופת זיגי סטארדסט וב-"Helicopter" יש דמיון לרגעים המוצלחים של פלסיבו.

הזוג החולמני הצליח להוציא אלבום ששזור בבלדות פופ אווריריות וקטעי רוק המחוזקים בדרייב גיטרות מדבק. מומלץ לשמוע עם חיוך על הפרצוף ומחשבות אופטימיות בין האוזניים.