ימי הרדיו

את הקריירה הקולנועית של רוברט אלטמן אפשר אולי להשוות לרוקנ'רול. כמוהו, הוא פרח בשנות ה-70, חווה את שנות ה-80 כעידן מסרס-יצירתית והתקמבק בשנות ה-90 לכמה רגעים יפים יותר ("תמונות קצרות", "השחקן") ויפים פחות ("משהו ללבוש", "מי רצח את קוקי").

וכמו ענקי רוק, כשאלטמן מבריק, אז הוא מבריק. בפברואר יחגוג הבמאי 82 חורפים והוא אינו נח לרגע. "המדריך לחיים בכפר" ("A Prairie Home Companion", שבתרגום חופשי היה יכול להיות גם: "החבר לדרי הערבה"), היוצא היום, הוא מאותן יצירות אלטמניות ברוח "נאשוויל", "תמונות קצרות" ו"גוספורד פארק", בהן מרוב שחקנים בולטים – במקרה זה 14 דמויות עם משקלים שווים-יחסית ביניהן – קשה למצוא את הסט. שימו לב לקאסט המפואר שהגיע כמעט בחינם (תקציבו הכולל של הסרט הוא עשרה מיליון דולר בלבד), כדי לקבל הוראות מהבמאי הקשיש: מריל סטריפ, ג'ון סי. ריילי, טומי לי ג'ונס, לינדזי לוהן, קווין קליין, וודי הארלסון והרשימה עוד ארוכה.

"המדריך" מתאר את שידורה האחרון של תכנית רדיו באותו השם, המועברת מדי שבוע מזה 32 שנים בשידור חי מתיאטרון מקומי בתחנה קטנה במינסוטה, אחת מאותן מדינות צפון המערב-התיכון האמריקאי, להן יש מנטליות של קאובוי'ז וטמפרטורות של פינגווינים. בתכנית מתאסף צוות ותיק של זמרי קאנטרי מקומיים, שמבצע שירים הנעים בין מזמורי הלל לישו ועד פולקלור כפרי. כולם מובלים על ידי גריסון קיילור, המנחה, שהוא גם תסריטאי הסרט. קיילור מגלם למעשה את עצמו פחות או יותר (זהו גם שמו האמיתי): בתכניתו הרדיו האמיתית שלו, הוא גילם במשך שלושה עשורים רבות מהדמויות שקמות כאן לתחייה, העניק להן סיפורים ומערכונים ו"נידב" פרסום לספונסרים מומצאים.

הדמויות הללו, פרי מוחו הקודח של קיילור, מקבלות אולי משמעות אחרת לגמרי בסרט. שני האאוטסיידרים כאן הם "גאי נואר" (קווין קליין), מעין בלש פרטי ניו-יורקי, שנשכר כדי לספק שירותי אבטחה לתכנית ו"האשה המסוכנת" (וירג'יניה מדסן), מלאכית מסתורית במעיל גשם לבן, שאמורה לשחק תפקיד מכריע בגורלה של התכנית. קליין (ששם דמותו הוא מעין משחק מילים – "בחור שחור/אפל") ומדסן, כשתי דמויות נואריות ומתוחכמות, הן הקצוות האחרים של אמריקה, זו העוטפת את המערב התיכון התמים של קיילור משני חופיה. ואם הן המערב והמזרח, אזי טומי לי ג'ונס, בדמות נציג התאגיד הטקסני שקונה את התחנה כדי להרוס אותה - ובכך לסתום את הגולל על "המדריך לחיים בכפר" - הוא הדרום העשיר וחסר הרחמים. מזכיר לכם את משפחות בוש וצ'ייני? אולי זה לא בכדי. אותו מערב תיכון עולץ, פשוט וצבעוני של "המדריך", מייצג את הגעגוע לעולם הולך ונעלם. אולי בגלל זה צפוי הסרט לגעת יותר בלבבות האמריקאים (בתמה הזו הוא מזכיר את "מכוניות", הסרט האחרון של פיקסאר), עם הכמיהה ליבשת שאבדה בדרך, בין אמצעי המדיה המתפתחים לגלובליזציה התאגידית.

אני לא יודע למה הגעתי עם כל כך הרבה ציפיות. אולי בזכות אותן דוגמאות אלטמניות של תיזמור עלילה מורכבת ומרובת דמויות. "גוספורד פארק", שיצא לפני ארבע שנים, היה קולנוע מושחז, אלגנטי ומענג. אלטמן במיטבו. גם כאן הבימוי שלו כמעט חף מטעויות. למעשה, הוא אולי בן ה-81 היחיד שמסוגל להתמודד עם כמות כה גדולה של פרטים, ולא קוראים לו שמעון פרס. הכרזה, הסיפור והשמות בקאסט כמעט ושובים אותך מראש. אלטמן תמיד בוחר לחדש ולהיחשף לעולמות חדשים. הוא כמעט אף פעם אינו חוזר על עצמו, מבחינה נושאית. אין הרבה במאים כאלו, ובניגוד לחלקם – כמו סטיבן ספילברג, נניח – אלטמן נהנה בעיקר לעבור לאורכה ולרוחבה של האמריקנה ולבחון אותה מכיוונים שונים. מהמקום הזה מעניין לבחון את "המדריך" מול "גוספורד פארק", הסרט האחרון בו אלטמן ליהטט בין גלריה של דמויות רבות, ושמוקם דווקא באחוזה אנגלית. בניגוד לגוספורד, כאן אין מעמדות. כולם שונים אך כולם שווים. איש אינו מתנשא מעל חברו. אולי זוהי המורשת הקנזסית של אלטמן, שהביע את סלידתו מהוליווד לא פעם (השיא היה ביצירת "השחקן").

הבימוי של אלטמן מופלא כמעט. שימו לב לתנועת המצלמה הבלתי-פוסקת, ולכך שכל עוד השידור נמשך (וזהו רוב רובו של הסרט), אין שניה אחת של שקט – לא לפני ולא מאחורי הקלעים, שם הדיאלוגים החינניים נשפכים במהירות של אוטוסטרדה. כל זאת, כאילו יש כאן שידור רדיופוני אמיתי לתחזק. הצבעוניות המוקפדת בכל פרט – הן באפיון הדמויות והן בתפאורה והתלבושות, היא מעין קונטרסט לרדיו, ששידורו הוא בלתי-נראה. גם העבודה עם קיילור, שזו עבודת המשחק והתסריט הראשונות שלו, יחד עם חלק מהקאסט העשיר - ובראשם מריל סטריפ הבלתי-נלאית ו-וודי הארלסון שמקמבק לרגע את החן שאבד לו איפשהו בניינטיז - כמעט מושלמת. ועם זאת, משהו לא עובד. רגעים רבים מדי הופכים את "המדריך" לקולנוע מפוהק, התסריט, עם כל החן שבו, לוקה בנכות-סיפורית. אלטמן הוא אחד הבודדים המסוגלים לרקוח קדירה מכל כך הרבה מרכיבים איכותיים. אבל משהו חסר בתבשיל הזה. הכמויות מדויקות, הבישול נעשה בקפידה ובחן, אך אין רוטב שמחבר את הכל יחד, אותו מרכיב שלא מוציא אותך רק שבע, אלא גם מחויך ומרוצה.