הורס מסיבות

סוגיה ידועה בעולם המוזיקה, או לפחות בעולם ביקורת המוזיקה, היא "תסמונת האלבום השני". אלבום ראשון של אמן עלום מזניק אותו לצמרת, וכגודל הציפיות גודל האכזבה כאשר הוא מוציא אלבום המשך. בעשורים האחרונים אנו עדים לתופעה מעניינת במוזיקה האלקטרונית: מכיוון שרוב המוזיקה נצרכת באמצעות סינגלים, שבדרך כלל יוצאים לאור במרווחים מתוכננים של כמה חודשים אחד מהשני, אמנים רבים מצליחים לייצר הייפ גדול סביבם ומתרסקים כבר בשלב הוצאת אלבום הבכורה שלהם. דוגמאות לא חסרות מהשנים האחרונות: לינדסטרום ופרינס תומס, נתן פייק ואפילו פול אוקנפולד.

אנדרס טרנטמולר (Trentemoller), המפיק הדני הכשרוני, נודע במהלך השנים האחרונות כמי שאוחז בכשרון הנדיר להפיק את המקסימום מז'אנר המינימל טכנו/האוס וליצור קטעים שלא מפסיקים לרגע להפתיע עם התפתחויות ושינויים מעניינים לכל אורכם. תמרוני ההפקה המיומנים שלו בין סגנון המינימל האופנתי לבין כל השטיקים מרעידי הרחבות הידועים, קנו לטרנטמולר באופן נדיר חסידים רבים הן בקרב מחנה האליטיסטים והן בקרב הקלאברים המושבעים עם העיניים הנוצצות-תמידית.

בשנתיים החולפות נהנה טרנטמולר מבוננזה מוזיקלית לא קטנה, שהתבטאה בעיקר ברימיקסים הרבים אותם היטיב לייצר: המצליח שבהם הוא ללא ספק לסינגל מתוך האלבום האחרון של רויקסופ, "?What Else Is There", אותו כבר זכיתי לשמוע בשנה האחרונה, כמעט כקונסנזוס, מרמקוליהם של יותר מדי מועדונים באזור האומן 17 רבתי. לאחרונה זכה גם טרנטמולר בכבוד הנחשק של למקסס את אחד משירי האלבום האחרון של הפט שופ בויז, וגם כאן לא אכזב וסיפק את הסחורה ובגדול.

נו, חשבתם שטרנטמולר הוא תמנון רחבות ריקודים מיומן? אז חשבתם. לכבוד אלבום האמן הראשון שלו, "The Last Resort", אנדרס טרנטמולר מציג תדמית חדשה ו"רצינית" הרבה יותר. לא עוד לתדמית מרקיד ההמונים המתוחכם. מעתה אמור: ז'אן מישל ז'אר של המאה ה-21.

האלבום החדש אינסטרומנטלי לכל אורכו. הוא מכיל מגוון גדול של מקצבים והשראות, בין השאר אמביינט, דאב וטריפ-הופ, ומיטיבי-אוזן יהיו מסוגלים לזהות העתקות בוטות ממאזי סטאר ("Take Me Into Your Skin"), פורטיסהד ("The Very Last Resort") ושומו שמיים, אפילו פינק פלויד ("Snowflake")! רק לקראת הסוף, בשיר "Into The Trees", אפשר להיזכר שמדובר בכלל באותו טרנטמולר שמספק בדרך כלל סוחפי רחבות קלאסיים. בגדול, האלבום הזה מזכיר הרבה יותר את פסקולי הסרטים שיצרו לפני שני עשורים ריויצ'י סקמוטו, ואנגליס או טנג'רין דרים. אבל מה לעשות שלמר טרנטמולר יש קצת פחות שאר-רוח מהאמנים המאוזכרים לעיל, וקטעים רבים לוקים בתפלות ובחוסר פואנטה של ממש. אכן, לא כל מי שיודע לעבוד טוב על רחבת הריקודים בהכרח יתמודד בכבוד עם האזנה ביתית.

עם זאת, צריך להעריך את טרנטמולר על התעוזה: לא לכל אמן מתחיל עם מוניטין שנבנה במהירות מטאורית יש את הביצים להוציא אלבום שלוקח תפנית של כמעט 180 מעלות מהסאונד המוכר שלו. למרבה המזל, ואולי בלחץ של גורמים מלמעלה כדי למזער נזקים למוניטין, העותקים הראשונים של האלבום יוצעו במהדורה מוגבלת כפולה עם דיסק בונוס שכולל כמעט את כל ה"להיטים" של טרנטמולר שיצאו בתשעה סינגלים בשנתיים האחרונות. אם נפלתם על המהדורה הזו מומלץ לשים עליה את הידיים, כי דיסק הרטרוספקטיבה השני מצטיין בפקטור הסיפוק הרבה יותר מחומרי האלבום החדש.

באתר האינטרנט שלו מספר טרנטמולר שהאלבום הזה נוצר במהלך השנה האחרונה בהפוגות שהיו לו בין העבודות על הרימיקסים והסינגלים. שלא במפתיע, ככה בדיוק גם האלבום הזה נשמע – רגוע ואווירתי כמעט עד כדי מדיטטיביות. זה אלבום שיוכל לשמש האזנת רקע מוצלחת ליוגה, מסאז', או כל פעילות אחרת בעלת אופי אינטימי. האזנה ביתית בתשומת-לב, כפי שממליץ טרנטמולר, היא מתכון די בטוח בעיקר לניקורים בלתי נשלטים. עוד מתוך האתר: "האלבום הזה מיועד לאוהבים, לחולמים ולמרחפים שבינינו". בשבילי זה עדיין נשמע כמו תירוץ ולא יותר.

טרנטמולר, "The Last Resort"
[Poker Flat]