איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?
כשאני בתהליך עבודה או חשיבה אני שומע לכל היותר מוזיקה אינסטרומנטאלית (אם בכלל). שירים עם טקסטים משמעותיים מונעים ממני כל יכולת למחשבה בערוץ אחר. אני מתחבר מאד למילים, לעתים יותר מאשר למלודיה.
גילוי נאות אני מאד לא מעודכן, בעיקר לא במוזיקת פופ או סגנונות אלקטרוניים כאלה ואחרים. אני שומע באך בשביל השכל שופן בשביל הרגש, מרסדס סוסה כדי להרגיש במקום אחר, ניק קייב ומוריסי שעליהם התבגרתי, חווה אלברשטיין שלתוכה נולדתי ורונה קינן - שהכי מרגשת אותי עכשיו.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
מצד אחד אני אדם מאד מילולי, מצד שני יש לי קושי גדול בריכוז, כך שלמרות שאני אוהב ספרים אני מתקשה להתמסר אליהם. הרבה יותר נוח לי עם קולנוע.
למרבה האבסורד, למרות שזה לא התחום שלי, אני חושב שזוהי האמנות הטוטאלית ביותר. אני מתרגש ונפעם מסרט טוב ומתעצבן ויוצא מכליי מסרט רע. הפעם הראשונה שהתרגשתי מקולנוע פיוטי, בתור נער, הייתה במפגש עם וים ונדרס המוקדם. לאחרונה חשבתי ש"מחבואים" של הנקה הוא יצירה חד פעמית שמקפלת לתוכה את כל האינטלקט, הידע התרבותי, הרגישות החזותית והתעוזה שזקוק לה יוצר.
עוד בוואלה!
קם מהכורסא כשאחד הילדים שלי קורא לי
איזה אמנים ויצירות השפיעו עליך?
אני נזהר מלהפוך שמות למיתוסים. יש עבודות אמנות מעולות ולעתים אותו אמן יהיה אחראי לעבודות גרועות. מכאן גם דעתי שאמן מצויין מצליח לייצר רצף של עשייה איכותית וככל שהוא יציב יותר כך הוא בשל וחכם יותר בעייני.
מבין המעטים שמצליחים לא לאכזב אותי אף פעם הייתי מציין את גרהרד ריכטר, אמן גרמני שעבודתו נמצאת בתפר שבין ציור לצילום למיצב. עבודה פוליטית חברתית מצד אחד אבל רגשית ואסטתית להפליא מצד שני; תומאס רוף צלם גרמני שמצליח לייצר את הדיאלוג המתוחכם ביותר בעשרים השנים האחרונות בתוך המדיום.
אני מתרגש מאד גם מציור קלאסי יותר כמו ולאסקז, קורבה, ג'ורג'יה אוקיף, ואקספרסיוניזם מופשט כדוגמת פולוק, רותקו או דה-בופה.
איזה נושא חברתי יכול להקים אותך מהכורסא לפעול?
אני לא אקטיביסט מטבעי, ובדרך כלל קם מהכורסא כשאחד הילדים שלי קורא לי. מצד שני העבודה שלי כאמן - גם עכשיו כשאני אוצר תערוכת צילום - היא מאד פוליטית. לא במובן של פלסטינים, חומת ההפרדה או הון ושלטון, אלא במחשבה על הקשר שלנו למקום, לאדמה, לבניית סיפור העל והזיכרון הקולקטיבי שלנו כחברה.
לכל אחד מגיע לפעמים לחטוף מעצמו סטירה
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גר ברחוב צה"ל בקרית אונו. הדבר הראשון שהייתי משנה בו זה את השם שממש לא מתאים לרחוב מגורים שליו.
מה הרינגטון שלך?
אין לי רינגטון. רינגטונים הם תקלה אקולוגית בעייני.
מהם הרגלי הגלישה שלך?
האינטרנט הוא כלי עבודה מצויין אם יודעים לעבוד איתו, וכלי עבודה חסר חשיבות אם לא יודעים. הוא ייצר משבר בלתי נתפס באמנות שבסופו היא תגדיר את עצמה מחדש ולא תחזור להיות כשהיתה.
אין לי הרגלי גלישה קבועים במיוחד, מה שבא באותו הרגע. אני גולש ב'Photography-now', שסוקר היטב את כל תערוכות הצילום בעולם על פי תאריכים; באתר של הגלרייה הניו יורקית 'david zwirner', שתמיד כדאי להיכנס ולראות מה חדש שם; באתר של ונסה בי קרופט, אמנית מדהימה עם אתר מדוייק וממכר; ובאתר התרבות המעיז והמעודכן ביותר בישראל 'מארב'.
מה ההתמכרות שלך?
אני די מכור לשיטוט באלבומי תמונות אינטרנטיים, זו תמצית האינטימיות במרחב הכי גלובאלי שיש. הסתירה הזו מסעירה אותי. היא משפיעה מאד על האופן שבו אני רואה את מקומו של הצילום היום. היום יותר מתמיד הכל מצולם.
למי היית מכניס מכות?
בעיקר לעצמי מדי פעם. לפעמים ממש מגיע לי. לכל אחד מגיע לפעמים לחטוף מעצמו סטירה. הייתי מכה גם אנשים עם רינגטונים מסויימים.
עוד בוואלה!
עוד בוואלה!
תיק עתונות:
יאיר ברק (33) הוא צלם-אמן ומנהל המחלקה לצילום בבית הספר לאמנות מנשר, והחל בתאריך 27 באוקטובר, אפשר יהיה לקרוא לו גם אוצר: ברק אוצר את התערוכה "הדור השלישי צילום כמשבר זהות" שתוצג בגלריה של מנשר.
בצילומים של יאיר ברק לא תתקלו תוך כדי שיטוט ב"פליקר". למרות סקרנותו המוצהרת כלפי אלבומי צילום אינטרנטיים הוא נמנע מלפתוח חשבון באחד מהאתרים האלה, ואפילו רואה אותם כגורם לירידה במעמדו של הצילום האמנותי בשנים האחרונות: "בעשור האחרון מעמדו של הצילום הולך ומתערער, יש פחות צילום בגלריות. אפשר לראות את זה בעיקר בתערוכות קבוצתיות גדולות, שבעשור הקודם היו מורכבות ברובן מצילום".
את ההצפה בדימויים צילומיים הוא תולה "בדור השלישי, דור האינטרנט והסלולאר. הצילום כל כך מצוי ושגור, עד שיש מצב של עודפות, הרבה צילום חובבני". הוא התאכזב לגלות שרבים מהסטודנטים שלו ממעטים ללכת לתערוכות צילום, משום שהצילום נגיש כל-כך באינטרנט. פריחת הפליקר ודומיו, הוא מסביר, קשורה מאוד להתפתחויות הטכנולוגיות. היום הרבה יותר קל לצלם תמונה טובה, והדימויים מאוד יפים.
"התמונות בפליקר יכולות להגיע לגלריה, בגלל היופי שלהן, אבל מה ההבדל בין דימוי יפה לדימוי עם תוקף אמנותי?". ברק מנסה להגדיר את קו הגבול - "יש הבדל בין אלבום תמונות שאתה רוצה לחלוק עם חברים לגוף עבודה אמנותי שאפשר לייצר לאורך זמן. אני מתכוון לצילום שיש מאחוריו טקסט ומחשבה, שיכול לפרוץ את גבולות הרשת".
כאביר על הסוס הלבן של הצילום הישראלי הצעיר, יוצא ברק להציל את כבודו האבוד של המדיום, בעזרת התערוכה החדשה, שהיא התערוכה הקבוצתית הראשונה מזה זמן רב על טהרת הצילום. כל שמונת משתתפי התערוכה הם צלמים צעירים אותם ברק מכנה צלמי הדור השלישי: דוד עדיקא, רמי מימון, אוהד מטלון, ניר עברון, אורית רף, גסטון צבי איצקוביץ, דרור דאום ואורית סימן טוב.
ברק קושר בין עבודותיהם, שנראות ממבט ראשון שונות מאוד זו מזו, על-ידי העיסוק בנושא זהות וזיכרון. הוא מסביר שאלו נושאים שהצילום טיפל בהם מאז ומתמיד, אלא שהדור החדש של הצלמים פועל בתקופה של משבר: בצילום עצמו, וביחס לזהות ולמקום הישראליים.
כל אחד מהצלמים מטפל בנושאים בצורה מעט שונה: רמי מימון מעורר שאלות לגבי הסטריאוטיפ של יליד הארץ, שייכות ומגדר על ידי יצירת משוואה צילומית: הוא מעמיד את הדימוי המוכר והסמלי של שיח צבר, בצמוד לדיוקן של גבר צעיר, ארוך שיער, בעל תווי פנים מפוסלים, הנראה זר. אוהד מטלון משתמש גם הוא בפורמט של זוג צילומים זה לצד זה: שני פועלים סינים כורעים תחת עץ בחורשה הנראית לא מקומית, נציגים של הזר שלא נטמע בחברה הישראלית. באחד מהתצלומים מטלון עצמו מצטרף לתמונה, ומצלם את עצמו מצטופף ביניהם, בוחן את מקומו ומקומם. גסטון צבי איצקוביץ' בוחן את מראה הנוף הישראלי מיד אחרי מלחמת לבנון השניה ומציג אדמה חרוכה, ממנה מיתמר עשן שחור, עדות לטנק שעבר במקום. דוד עדיקא חוזר לטריטוריה המשפחתית והמסורתית, ומצלם קערת אוכל ביתי הניצבת זנוחה על משטח העבודה במטבח.
"אני לא רוצה להתלונן על מצב הצילום בעזרת התערוכה", אומר ברק, "אלא מנסה "להחזיר עטרה ליושנה, להזכיר שזהו הכלי הכי מדויק והכי חשוב ביחס לשאלות של זהות וזיכרון".
"הדור השלישי צילום כמשבר זהות"- מתאריך 27.10 בגלרית מנשר, דוד חכמי 18 תל-אביב.