הגמד, הלבקן, אשתו והמפגרת

במסגרת מה שערוץ הסרטים מכנה "פסטיבל יוצרים עצמאיים" (זה פסטיבל זה?) יוקרן ביום שלישי (7 באוגוסט, 23:35) הסרט הראשון של הרמוני קורין כבמאי: "גומו" - סרט שעורר יותר אנטגוניזם מהביקורת שלי על הדיסק החדש של סיסקו! לאור ההייפ המפלצתי שנבנה מסביב לקורין מאז שהגיח לראשונה מחבורת ילדים סקייטבורדיסטים מכיכר וושינגטון בניו יורק והפך לכוכב בין לילה כשהצלם/במאי לארי קלארק עיבד תסריט שלו לסרט הקונטרוורסלי "Kids", שלא לדבר על התכנים המאפיינים את כל יצירותיו, זה בכלל לא מפתיע.

זה שקוריין הוא מומחה לא קטן בטקטיקות זעזוע זה ברור, נשאלת השאלה איזה ערך מוסף יש לנטייה הניצולית שלו לצלם מפגרים, גמדים, לבקנים, חרשים, עיוורים ושאר מוזרויות אנושיות אותנטיות. הדעות על כך חלוקות. אם מחפשים נורא חזק אפשר לראות ב"גומו" (“Gummo”) ביקורת חברתית על הריקבון של מרכז אמריקה, אם כי הדבר לא משתמע בבירור מהסרט עצמו, שנראה קצת יותר מדי כמו שעשוע טרנדי של ילד שרוצה לזעזע. ואני לא אומרת את זה לרעתו של קורין, כי בסרט הבא שלו, "ג'וליאן דונקי-בוי", הוא הלך את הצעד הנוסף והפך את העלילה המקוטעת ואת אוסף הפוטג'ים הביזאריים לאמירה אחידה, קוהרנטית ומרגשת.

אם כך, אפשר להתייחס ל"גומו" בתור צעד בהתפתחות של קורין כבמאי, וליהנות (או לסבול, תלוי איך מסתכלים על זה) מאסופת האימג'ים החולניים שהילד רקח. הרבה מבקרים טענו נגד קורין שהוא ממחזר את מה שטוד בראונינג עשה ב"פריקס" בתחילת שנות השלושים, את מה שג'ון ווטרז עשה ב"פינק פלמינגוז" בתחילת הסבנטיז, את מה שריצ'רד לינקלייטר עשה ב"סלאקר" בתחילת הניינטיז ואת קלישאות הצילום של "דוגמה 95", אבל מספיק לראות חמש דקות מהסרט כדי להבחין בייחוד הויזואלי של קורין.

"גומו" סוקר את החיים בעיירה ממוטטת באוהיו שמעולם לא התאוששה מטורנדו שפגע בה בשנות השבעים. הסרט חסר עלילה ממשית ובמסגרתו אנחנו פוגשים שני נערים (אחד עם ראש ממש מוזר שנראה כמו עכברוש) שנוסעים על אופניים, מסניפים דבק והורגים חתולים כדי למכור אותם לספק הבשר של מסעדה סינית מקומית. מלבדם אנחנו פוגשים עוד אסופה של טיפוסים טראשיים, מוזרים ולפעמים ממש מעוותים שמזכירים את הצילומים של דיאן ארבוז שלא ברור לגמרי איך הם עושים את זה, אבל הם מדגישים את המוזרות של המושא המצולם עד ליצירת אי נוחות פיזית ממשית אצל הצופה.

מלבד שני סלבריטיז - קלואי סביניי, האקסית המיתולוגית של קורין, והרמוני עצמו בתפקיד ילד שיכור שמנסה להתחיל עם גמד הומוסקסואל שחור - רוב השחקנים הם לא שחקנים מקצועיים. כמו ב"קידז", הדבר יוצר תחושה היפר-ריאליסטית שמוציאה אותך משיווי משקל כי אתה לא מצליח להבין איזה חלק מהסרט אמיתי ודוקומנטרי ואיזה מבוים לחלוטין. אם הקריירה של קורין היתה מסתיימת ב"גומו", היה אפשר להאשים אותו באקספלויטיישן לשמו, אבל לנוכח "ג'וליאן דונקי-בוי" (אותו אפשר להשיג בדי.וי.די), ולאור העובדה שהוא עדיין בתחילת דרכו, אפשר לסמוך עליו שישתמש בנטייה ההארדקוריסטית שלו לדברים מועילים יותר מ"גומו".