בקומוניקט של הסרט "שולץ האיום", שהוקרן השבוע בפסטיבל חיפה וישודר היום (שבת, 21:30) בערוץ 8 כתוב "דורון אייל המכונה בכינוי שהמציא לעצמו 'שולץ האיום' הוא אחת הדמויות הססגוניות ביותר בתולדות מוזיקת השוליים והאוונגרד בישראל". על כן ציפיתי לראות סרט על דמות ססגונית. ועוד כתוב: "דרך מערכת היחסים הסוערת עם הלוליטה ויק אנו נחשפים לאדם מרתק שמבלי להיות משורר, מוזיקאי או קולנוען, הצליח לפלס דרך כאחד מחלוצי הגל החדש במוזיקה ובקולנוע האקספרימנטלי בישראל". על כן ציפיתי להיות עדה למערכת יחסים סוערת (ועוד עם לוליטה!) ולחזות באדם מרתק. כל זה לא ממש קרה. מה שכן, ראיתי סרט על אדם שמבלי להיות משורר, מוזיקאי או קולנוען הצליח שיעשו עליו סרט בערוץ 8.
באחת מרצועות הבונוס של "השטן ודניאל ג'ונסטון", הסרט התיעודי על האמן האמריקאי האקסצנטרי (דמות ססגונית ואדם מרתק, אגב), מפגיש הבמאי את ג'ונסטון עם המוזה שלו, אהבת חייו הנכזבת לורי, לאחר שלא ראו זה את זו 26 שנה. במפגש בינהם אומרת לו לורי שאחד הדברים שהכי הדהימו אותה בסרט זאת העובדה שהוא תיעד את חייו וסיפק לבמאי כמות אינסופית של צילומי וידיאו, צילומי 8 מילימטר, תמונות סטילס והקלטות לעבוד איתן. גם לשירי צור, הבמאית של "שולץ האיום", לא היה חסר חומר גלם פרי מצלמת הוידיאו הביתית של המושא שלה, אבל מסתבר שצילומים של איש מבוגר מזיין את השכל בזמן שילדה יפה עושה קולות מתיילדים זה לא מספיק כדי להחזיק סרט.
סיפורו של שולץ האיום הוא סיפור "עלייתו ונפילתו" פורמט אפקטיבי בדרך כלל. הבנאדם עבר ילדות קשה, נהיה פיגורה בבוהמה התל אביבית של האייטיז, הפך את אישתו השלישית, נינה ברוש, לסופר מודל בינלאומית, חי איתה את החיים הטובים באמריקה, נפרד ממנה ביוזמתה, נשבר, התרסק, חזר לארץ, נכנס לסמים ולחובות ובסוף התאשפז בבית חולים פסיכיאטרי כדי להגמל מהרואין וקראק ולטפל במאניה-דיפרסיה שלפתע גילה שיש לו. מבחינה נרטיבית זה סיפור טוב, אך כמה שגיבור הסרט מתאמץ להחדיר בסיפור הזה דרמה ואו הו כמה שהוא מתאמץ הוא לא מצליח לגעת.
מה איכפת מאיזה נודניק שהתחתן עם דוגמנית?
לפני שבוע שטח שולץ את עלילת חייו גם בראיון "חושפני" לנעמה לנסקי ל"7 לילות". אם במקרה לא קראתם בכתבה ששולץ הפך להיות אונה במוח של ויק הוא ישמח לספר לכם על כך בסרט. כנראה כחלק מתהליך השיקום, ההתנתקות מהפרסונה שהוא היה פעם "שולץ האיום" והנסיון להפוך סוף סוף למי שהוא מאמין שהוא באמת דורון אייל החליט הבנאדם ללכת עם הווידוי עד הסוף, לספר כל טראומת ילדות, לתאר את יסורי הגמילה מהסמים, לבכות את מר גורלו ולעשות חשבון נפש פומבי. זה חומר טוב לעיתון, אך מדהים עד כמה זה לא עובד בטלוויזיה.
ההבדל נובע בין היתר מזה שהכתבה בעיתון נתנה איזושהי הצצה קונקרטית לפועלו של שולץ באייטיז וסיפרה על מיצגים שעשה, על להקות שהקים (כרומוזום והיחידה לטיפול נמרץ), ועל שירותים שייחסו לו את טרנד קיום יחסי המין בהם. מלבד קטע קצר מהסרט "שולץ" שאייל עשה בסוף שנות ה-70 בכיכובו של פורטיס, די קשה להבין מסרטה של צור מי זה הטיפוס הקשקשן הזה ולמה מגיע לו שיעשו עליו סרט. מי שזוכר ומוקיר את פועלו בדאון טאון תל אביב של שנות השמונים מן הסתם היה צמא לראות קצת חומרים נוסטלגיים. מי שלא, למה שיהיה לו איכפת מאיזה נודניק שהתחתן עם דוגמנית?
אבל זה לא רק זה. בפוטג' הערוך נע האיש תדיר בין מצב רוח קליל והומוריסטי למצב רוח כבד ראש ופילוסופי. לא משנה כמה הוא עושה פרצופים וקולות, שר ומרביץ חיקויים הוא לא מצליח להצחיק. לא משנה כמה הוא עומל על ניסוחים כמו "אני חושב שהחיים שלי היו יכולים להיות מוצלחים יותר בתור עץ מאשר בתור בנאדם", הוא לא מצליח להרשים. אני תמיד שמעתי שהוא מופרע, שהוא דמות מרתקת, שהוא מצחיק, שהוא נועז, שהוא מקורי, יצירתי וכריזמטי. ואולי זה נכון אבל מהסרט זה לא עובר.
רציתם שולץ האיום? קיבלתם סרט איום. לא ברור מתי הגיבור הוא שולץ האיום ומתי הוא הופך לדורון אייל, ואולי בעיני רוחו יש הבדל תהומי בין שני האנשים האלה, אבל עבור הצופה ההדיוט הוא תמיד נראה אותו הדבר: איש קירח, שדומה יותר לפיל קולינס מאשר לפינגוויניסט בדימוס, שמדבר מאוד לאט ולא אומר דברים נורא מעניינים, גם אם לכאורה יש לסיפור החיים שלו את כל המרכיבים הדרושים. יש רגעים בסרט בהם הוא מצטייר כמאוד אנושי, מה שיכול לעורר לא מעט חמלה אצל הצופה, אבל אחרי תמונות קשות בהם רואים אותו מסרב לתחנוניה של ויק להראות את הבולבול למצלמה ובסוף מתפשר על לנבוח כמו כלב, באמת מתחשק לסגור את הטלוויזיה. רגעי הפוצי מוצי של שולץ ונערתו ויש המון! הרבה יותר מביכים מאשר מרגשים, והם גם לא שופכים איזשהו אור חדש על מערכת היחסים המוזרה בין השניים, שכנראה לנצח תישאר תעלומה עבור כל מי שלא היה חלק ממנה.
מה שבכל זאת מחזיק את הסרט אלה כמובן הצילומים של ויק/נינה ברוש, אותה הקפיד שולץ לתעד במצלמתו בצורה אובססיבית במשך כל השנים שחיו יחד. במחצית הראשונה של הסרט עוד אפשר לסבול את שולץ מספר איך אבא שלו הצליף בו עם חגורה כשברקע רואים את ויק צועדת ברחובות ניו יורק, מחכה לסאבוויי או מכינה כוס תה. אחרי שהם נפרדים מדובר בשממה קולנועית, בה אין לעין מפלט. אבל כל עוד ויק בתמונה, אם מנמיכים את הווליום (כדי לא לשמוע את שולץ שואל אותה שאלות כמו "מי הילדה הכי יפה בגן?" או "את מי את אוהבת הכי הרבה בעולם?"), אפשר בקלות להתמכר לשעה קלה של צילומים יפים של דוגמנית יפה. כמו לבהות בערוץ האופנה, מה רע? חבל רק שהפרצוף של שולץ מסתיר מדי פעם.