מורמון שווה המון

לא אשלה אתכם: הפרקים הראשונים של "אהבה גדולה", סדרת הרכש החדשה שעולה היום (ראשון) ביס, אינם קלים לצפייה. נכון, התסריט מצויין, הבימוי מהוקצע והשחקנים נאים בעיני, אבל לוקח זמן להתרגל למראה של שלוש נשים אקסטרה-לוהטות, בהן קלואי סוויני ("בנים אינם בוכים", "אם הקירות יכלו לדבר 2"), מתקוטטות על איזה גבר בגיל העמידה. כ?לו?ם אין גבול להשפלת נקבות בטלוויזיה?

ובכן, כנראה שלא, אבל חכו עם כתב האשמה עד שתסתגלו לתנאי הפתיחה של הסדרה. מה שמתחיל כפנטזיה מינית של הגבר המיוחם הממוצע – שלוש נשים ובעל אחד, כאמור – הופך, אט אט, לכתב ביקורת אחד ארוך ונוקב על החברה האמריקאית ופולחן התא המשפחתי המקודש שלה. ואם בדרך אפשר לאתגר את התפיסות המקובלות לגבי הקונספט הכללי של משפחה – מה טוב.

אי שם ביוטה, מהמעוזים השמרניים ביותר שיש לארצות הברית של אמריקה להציע, מתגוררת משפחת הנריקסון: אבא, אמא, אמא ואמא. מטבע הדברים יש גם לא מעט ילדים. שם, בבתי בנה-ביתך בפרברים הלבנים והשבעים, מנסים ההנריקסונים לנהל את חייהם כמורמונים אדוקים, כפוליגמיים בארון, וכבני אדם. וזה לא קל.

קצת אינפו? לפני שנמשיך: ביל הנריקסון (ביל פקסטון השרמנטי) נבעט החוצה מהשמורה החצי-שבטית של הכת האדוקה בנעוריו. כמו שאביו הסביר לו, מבלי למצמץ: הגברים הצעירים צריכים ללמוד להסתדר בעצמם בחוץ, כדי שהזקנים יוכלו להמשיך ולהינשא לעלמות הצעירות. שם בחוץ הוא הצטרף לכנסייה מורמונית הרגילה, זו שוויתרה בתחילת המאה על הפוליגמיה והחוקים הנוקשים, הפך לאיש עסקים ונישא לבחירת ליבו (ג'ין טריפלהורן). עד כה הכול טוב ויפה. אלא שבדרך משהו משתבש, ובחפשם עזרה – כלכלית ורוחנית – הם נעזרים בקהילה שהותירו מאחור, מצרפים עוד שתי כלות וצוברים חוב כספי לראש הקהילה – המכונה "הנביא" – קשיש כוחני וחרמן הנשוי לשמונה נשים, הצעירה שבהן בת 14.

כאילו לא די בכך, המשפחה מסרבת לחזור לשמורה, ומעדיפה לחיות חיים מודרניים ושבעים בלב האמריקנה, בסוד מוחלט משכניהם צרי העין, מעמיתיהם לעבודה ומחבריהם. וזה כולל את הילדים, שנאלצים לשאת את הסוד הזה כמו היו אחרון הארוניסטים. לא בכדי נעשית השוואה להומואים. גם המורמונים בסדרה משתמשים בה במסגרת מאבקם הפוליטי ללגיטימציה חוקית לתא המשפחתי הייחודי שלהם. אחרי שיורד האסימון – וזה קורה אחרי כמה פרקים – מתפוגג האנטיגוניזם הראשונה, וצצה השאלה: רגע, למה לא?

בניגוד לחלק מהפוליגמיסטים בשמורה – שממילא מתפקדים על תקן הבאד גאיז בסדרה – ביל פקסטון הוא הדבר הכי רחוק מבהמה שובניסטית, פנאט דתי ופדופיל למחצה. הוא באמת אוהב את כל הנשים שלו, ובאמת רוצה לספק את כולן, מינית, רגשית וכלכלית. והם לא היחידים – אלפי משפחות של פוליגמיסטים בארון חיים בארצות הברית. זה לא מסתדר בראש ששלוש נשים לוהטות ישמרו אמונים לגבר אחד ויריבו ביניהן על ימי מיטה עם הנבחר? בעיה שלכם. תזכורת: לא מעט אנשים חושבים שגם זוגיות חד מינית זה לא לעניין, מזל שאף אחד כבר לא שואל אותם.

לא שזה קל להיות חלק ממשפחה כזו. אבל מנין הרושם שהתא המשפחתי הנורמטיבי הוא מציאה גדולה ביחס לאלטרנטיבות? הרי זה לא שחתונה מונוגמית חפה משיקולים שוביניסטים, שלא לדבר על הבריאות הנפשית של הילדים. אין תפריט לאושר ועושר, אבל מתכון לצביעות אמריקאית יש ויש.

חכו לפרקים שבהם ילדי המשפחה המתבגרים נאבקים לשמור את בתוליהם אבל מפלרטטים במקביל עם אשתו השלישית, הצעירה והכוסית של האב; או לבתו של מנהיג הקהילה שמתלוננת באוזני אביה על ההשחתה המוסרית של תרבות הצריכה מחוץ לשמורה, תוך כדי הזמנת מכונת כביסה חדשה באלפי דולרים; על בכיר בקהילה שפורק את ההומוסקסואליות שלו על נהגי משאיות לטיניים בדרך להטפת מוסר לאחד מבני הקהילה הסוררים. "הם קוראים לנו טליבאן אמריקאי", מקונן ביל פקסטון באוזני אחת מנשותיו, תוך שהוא לוקח ויאגרה כדי לעמוד בקצב של לפחות אשה אחת ליום. אבל בעצם אין הבדל: המשפחות המאושרות לאו דווקא דומות זו לזו, וגם המשפחות האומללות - אומללות כל אחת על פי דרכה.

"אהבה גדולה", יס פלוס, ימי א', 22:00