ש?יר?אק?או?וה ק?א?ד?ה היתה שקועה בשינה העמוקה, הקרובה לחוסר הכרה, שבכוחם של בני הק?יקוט?ה להפיל במבטם. הלילה בא אל קצו, הכוכבים החווירו עם עלות השחר, קולות המקדש עלו ושככו סביבה, אבל היא לא נעה. היא לא שמעה את בת לווייתה, ש?יזוק?ה, שקראה לה מדי פעם בדאגה בניסיון להעיר אותה. היא לא חשה בידה של ש?יזוק?ה על מצחה. היא לא שמעה את אנשיו של לורד א?ר?א?י ד?א?יצ?´י שבאו אל המרפסת בקוצר רוח הולך וגובר, להודיע לש?יזוק?ה כי המצביא ממתין לשיחה עם ליידי ש?יר?אק?או?וה. נשימתה היתה שקטה ושלווה, ופניה קפואים כמסכה.
לקראת ערב נראה שהשינה שלה משתנה. עפעפיה ריצדו, וצל חיוך חלף על שפתיה. אצבעותיה, שהיו כפופות קלות אל כף ידה, נפרשו.
חכי בסבלנות. הוא יבוא אלייך.
ק?א?ד?ה חלמה שהפכה לקרח. המילים הידהדו בבהירות בתוך ראשה. לא היה פחד בחלומה, רק הרגשה שמשהו קריר ולבן מחזיק בה בעולם שקט, קפוא וקסום.
עיניה נפקחו.
עדיין היה אור. הצללים אמרו לה שהשעה היא שעת ערב. פעמוני הרוח הצטלצלו רכות פעם אחת, ואז האוויר עמד. היום שאותו לא זכרה היה כנראה חמים, כי עורה היה לח מתחת לשערה. ציפורים פיטפטו בין הגגות, והיא שמעה את נקישת מקורי הסנוניות בעת שחטפו את החרקים האחרונים לאותו יום. בקרוב יעופו דרומה. הסתיו כבר בא.
קולות הציפורים הזכירו לה את התמונה שט?ק?או נתן לה לפני שבועות רבים במקום הזה בדיוק, ציור של ציפור יער שעורר בה מחשבות על חירות. הציור אבד עם שאר חפציה, ועם גלימת הכלולות וכל בגדיה האחרים, כשהטירה בא?ינוי?אמ?ה נשרפה. היא היתה חסרת כול. ש?יזוק?ה מצאה בשבילה כמה גלימות ישנות בבית שבו שהו, ושאלה למענה מסרקות ודברים אחרים. מעולם לא היתה בבית סוחרים כזה. הבית הדיף ריח סויה מותססת והמה בני אדם שמחברתם ביקשה להתרחק, אם כי המשרתות התגנבו מדי פעם כדי להציץ בה מבעד לפרגודים.
ק?א?ד?ה חששה שהכול י?דעו מה קרה לה בלילה שבו נפלה הטירה. היא הרגה איש, היא שכבה עם אחר, היא נלחמה לצדו והניפה את חרבו של האיש ההרוג. עכשיו התקשתה להאמין שעשתה את כל זה. לפעמים חשבה שהיא באמת מכושפת, כמו שאמרו עליה. סיפרו שכל גבר שחשק בה מת, וזה היה נכון. גברים אכן מתו. אבל לא ט?ק?או.
מאז הותקפה בידי השומר כשהוחזקה כבת ערובה בטירת נוגוצ?´י, היא חששה מגברים. האימה שא?יד?ה עורר בה היא שגרמה לה להתגונן מפניו, אבל מפני ט?ק?או לא היה בה פחד. מאז נפגשו לראשונה בטסוו?אנו, גופה השתוקק אליו. היא רצתה שייגע בה, רצתה לחוש את עורו כנגד עורה. עכשיו, כשנזכרה באותו לילה, הכתה בה הבנה מחודשת שלא תוכל להתחתן עם איש מלבדו, שלעולם לא תאהב גבר אחר. אתאזר בסבלנות, היא הבטיחה. אבל מנין באו המילים האלה?
היא הסבה מעט את ראשה וראתה את צלליתה של ש?יזוק?ה בקצה המרפסת. מאחוריה היתמרו עצי בית התפילה העתיקים. האוויר היה מלא בריח עצי ארז ואבק. פעמוני המקדש הודיעו על שעת הערב. ק?א?ד?ה לא דיברה. היא לא רצתה לדבר אל איש ולא לשמוע קול. היא רצתה לשוב אל עולם הקרח אשר בו ישנה.
לפתע, מאחורי גרגירי האבק שריחפו באוויר בקרני השמש האחרונות, ראתה משהו: רוח, חשבה, אבל לא רוח בלבד, כי היתה לה ממשות. היא היתה שם, אמיתית ומוחשית וזוהרת כמו שלג חדש. ק?א?ד?ה התרוממה מעט ובהתה בה, אבל ברגע שזיהתה אותה, נמוגה האלה הלבנה, רבת החסד, רבת הרחמים.
"מה קרה?" ש?יזוק?ה שמעה את התנועות ומיהרה אליה. ק?א?ד?ה הביטה בש?יזוק?ה וראתה את הדאגה העמוקה בעיניה. היא נוכחה לדעת עד מה י?קרה לה עכשיו האישה הזאת, חברתה הטובה ביותר, בעצם חברתה היחידה.
"שום דבר. חלום בהקיץ."
"את בסדר? איך את מרגישה?"
"אני לא יודעת. אני מרגישה..." קולה של ק?א?ד?ה גווע. היא הסתכלה ארוכות בש?יזוק?ה. "ישנתי כל היום? מה קרה לי?"
"אסור היה לו לעשות לך את זה," אמרה ש?יזוק?ה, וקולה חד מדאגה ומכעס.
"זה היה ט?ק?או?"
ש?יזוק?ה הינהנה. "לא היה לי מושג שיש לו היכולת הזאת. זו תכונה של הק?יקוט?ה."
"הדבר האחרון שאני זוכרת הוא העיניים שלו. הסתכלנו זה בזה ואז נרדמתי."
ק?א?ד?ה השתתקה ולבסוף אמרה, "הוא הלך, נכון?"
"דודי, מוטו ק?נ?ג?´י, ומאסטר הק?יקוט?ה, קוט?ארו, באו אתמול בלילה לקחת אותו," ענתה ש?יזוק?ה.
"ולעולם לא אראה אותו שוב?" ק?א?ד?ה נזכרה בייאוש שחשה בלילה הקודם, לפני שנתה הארוכה והעמוקה, כשהתחננה בפני ט?ק?או שלא יעזוב אותה. היא פחדה מפני עתיד בלעדיו, והיתה פגועה וכעוסה על כך שדחה אותה. אבל עכשיו כל הסערה הזאת נרגעה.
"את חייבת לשכוח אותו," אמרה ש?יזוק?ה. היא אחזה בידה של ק?א?ד?ה וליטפה אותה ברכות. "מעכשיו חייך וחייו אינם קשורים זה לזה."
ק?א?ד?ה חייכה חיוך רפה. לא אוכל לשכוח אותו, חשבה. ואיש לא יוכל לקחת אותו ממני לעולם. ישנתי בתוך קרח. ראיתי את האלה הלבנה.
"את בסדר?" שאלה שוב ש?יזוק?ה בדאגה. "מעטים שורדים את שנת הק?יקוט?ה. בדרך כלל אנשים מתים לפני שהם מתעוררים. אני לא יודעת מה היא עשתה לך."
"היא לא הזיקה לי, אבל היא שינתה אותי איכשהו. אני מרגישה כאילו אני לא יודעת כלום. כאילו אני צריכה ללמוד הכול מחדש."
ש?יזוק?ה כרעה לידה בפליאה ועיניה בחנו את פניה של ק?א?ד?ה. "מה תעשי עכשיו? לאן תלכי? תחזרי עם א?ר?א?י לא?ינוי?אמ?ה?"
"אני חושבת שאני צריכה לחזור הביתה אל הורי. אני מוכרחה לראות את אמא שלי. אני כל כך מפחדת שהיא מתה בזמן שהתעכבנו בא?ינוי?אמ?ה. אצא בבוקר. אני מניחה שאת צריכה להודיע ללורד א?ר?א?י."
"אני מבינה את הפחד שלך," ענתה ש?יזוק?ה, "אבל יכול להיות שא?ר?א?י לא ימהר לתת לך ללכת."
"אז אצטרך לשכנע אותו," אמרה ק?א?ד?ה בשלווה. "אבל קודם אוכל משהו. תוכלי לבקש מהם להכין קצת אוכל? ותביאי לי תה, בבקשה."
"גברתי." ש?יזוק?ה קדה ופנתה ללכת. אחרי שיצאה עלו באוזניה של ק?א?ד?ה צלילי חליל נוגים, שהשמיע מחלל בלתי נראה בחצר שמאחורי המקדש. היה נדמה לה שהיא מכירה את המנגן, אחד הנזירים הצעירים שפגשה בביקורם הראשון במקדש, כשבאו לראות את ציורי ס?ש?שו המפורסמים. היא לא זכרה את שמו. ה
ש?יזוק?ה חזרה עם התה ומזגה ספל לק?א?ד?ה. ק?א?ד?ה לגמה ממנו כאילו היא טועמת תה בפעם הראשונה, לכל טיפה היה טעם מעושן ומודגש על לשונה. כשהאישה הזקנה ששירתה את האורחים הביאה אורז וירקות מבושלים עם טופו, היה זה כאילו מעולם לא טעמה מזון. היא התפעלה בשקט מן הכוחות החדשים שנולדו בתוכה.
"לורד א?ר?א?י מבקש לשוחח איתך לפני סוף היום," אמרה ש?יזוק?ה. "אמרתי לו שאת לא מרגישה טוב, אבל הוא מתעקש. אם את לא רוצה לראות אותו עכשיו, אלך אליו ואומר לו שוב."
"אני לא בטוחה שאנחנו יכולות להתייחס ככה אל לורד א?ר?א?י," אמרה ק?א?ד?ה. "אם הוא דורש לראות אותי, עלי ללכת אליו."
"הוא כועס מאוד," אמרה ש?יזוק?ה בשקט. "הוא פגוע וזועם בגלל היעלמותו של ט?ק?או. מבחינתו מדובר בהפסד של שני בעלי ברית חשובים. עכשיו, בלי ט?ק?או לצדו, כמעט בטוח שייאלץ להילחם באוטור?י. הוא קיווה לנישואים מהירים בינך..."
"אל תזכירי את זה," קטעה אותה ק?א?ד?ה. היא סיימה את האורז, הניחה את מקלות האכילה על המגש והרכינה את ראשה בתודה על האוכל.
ש?יזוק?ה נאנחה. "א?ר?א?י לא מבין באמת את האחווה, איך היא פועלת ומה היא דורשת מאלה שמשתייכים אליה."
"הוא לא ידע שאת מהאחווה?"
"הוא ידע שיש לי דרכים לגלות דברים, להעביר הודעות. הוא שמח לנצל את הכישורים שלי לכריתת הברית עם לורד ש?יג?רו וליידי מ?ארוי?אמ?ה. הוא שמע על האחווה, אבל כמו רוב האנשים, חשב שהם רק מין גילדה. הוא הזדעזע כששמע שהם מעורבים במותו של א?יד?ה, למרות שהפיק מזה תועלת." היא השתתקה, ואז אמרה בשקט, "הוא איבד את האמון בי. אני חושבת שהוא שואל את עצמו איך שכב איתי כל כך הרבה פעמים בלי להירצח. הכול נגמר."
"את פוחדת ממנו? הוא איים עלייך?"
"הוא זועם עלי," ענתה ש?יזוק?ה. "הוא מרגיש שבגדתי בו, או גרוע מזה, שלעגתי לו. אני חושבת שהוא לעולם לא יסלח לי." נימה מרירה התגנבה לקולה. "הייתי אשת סודו הקרובה ביותר, אהובתו, חברתו, מאז שהייתי נערה. ילדתי לו שני בנים. ובכל זאת הוא היה מוציא אותי להורג בן רגע אלמלא נוכחותך."
"אני אהרוג כל מי שינסה לפגוע בך," אמרה ק?א?ד?ה.
ש?יזוק?ה חייכה. "את נראית כל כך נחושה כשאת אומרת את זה!"
"גברים מתים בקלות," קולה של ק?א?ד?ה היה קהה. "מדקירת מחט, מנעיצת סכין. את לימדת אותי את זה."
"אבל עוד לא השתמשת בכישורים האלה, אני מקווה," אמרה ש?יזוק?ה. "אם כי נלחמת היטב בא?ינוי?אמ?ה. ט?ק?או חייב לך את חייו."
ק?א?ד?ה שתקה לרגע, ואז אמרה בשקט, "לא נלחמתי רק בחרב. את לא יודעת כל מה שקרה."
ש?יזוק?ה בהתה בה. "מה את אומרת לי? שאת זו שהרגה את א?יד?ה?" היא לחשה.
ק?א?ד?ה הינהנה. "ט?ק?או לקח את הראש, אבל הוא כבר היה מת. עשיתי מה שאמרת לי. הוא התכוון לאנוס אותי."
ש?יזוק?ה הידקה את כפות ידיה. "לעולם אל תספרי את זה לאף אחד! אף אחד מהלוחמים האלה לא ייתן לך להמשיך לחיות, אפילו לא א?ר?א?י."
"אין בי טיפת אשמה או חרטה," אמרה ק?א?ד?ה. "אף פעם לא עשיתי משהו פחות מביש. לא רק שהגנתי על עצמי, אלא גם נקמתי את מותם של רבים: לורד ש?יג?רו, קרובות משפחתי ליידי מ?ארוי?אמ?ה ובתה, וכל האנשים החפים מפשע שא?יד?ה עינה ורצח."
"בכל זאת, אם זה ייוודע, את תיענשי על כך. גברים יחשבו שהעולם התהפך אם נשים יתחילו לאחוז בנשק ולבקש נקמה."
"העולם שלי כבר התהפך," אמרה ק?א?ד?ה. "אבל עכשיו אני צריכה ללכת לפגוש את לורד א?ר?א?י. תביאי לי..." היא צחקה. "עמדתי לומר שתביאי לי בגדים, אבל אין לי. אין לי כלום!"
"יש לך סוס," ענתה ש?יזוק?ה. "ט?ק?או השאיר לך את האפור."
"הוא השאיר לי את ר?אקו?" ק?א?ד?ה חייכה חיוך אמיתי שהאיר את פניה. היא בהתה למרחק בעיניים כהות ומהורהרות.
"גברתי?" ש?יזוק?ה נגעה בכתפה.
"סרקי את שערי ושלחי הודעה ללורד א?ר?א?י שאבוא אליו בקרוב."
החשכה היתה כמעט מוחלטת כשיצאו ממגורי הנשים והלכו אל אזור האירוח הראשי, שבו שהו א?ר?א?י ואנשיו. מהמקדש נגהו אורות, ובמעלה המדרון, מתחת לעצים, עמדו נושאי לפידים מסביב לקברו של לורד ש?יג?רו. אפילו בשעה זו באו אנשים לפקוד את הקבר. הם הביאו איתם קטורת ומנחות, הציבו מנורות ונרות על הקרקע מסביב לאבנים וביקשו עזרה מהאיש המת שבכל יום דמה בעיניהם יותר ויותר לאל.
הוא יש?ן מתחת לשמיכה של שלהבות, חשבה ק?א?ד?ה, וגם היא התפללה בדממה לעזרה מרוחו של ש?יג?רו בזמן ששקלה מה תאמר לא?ר?א?י. היא היתה יורשת הן לש?יר?אק?או?וה והן למ?ארוי?אמ?ה. היא ידעה שא?ר?א?י יבקש לחזק את בריתו איתה, ככל הנראה על ידי קשר נישואים שיכבול אותה לכוחו ההולך וגובר. בזמן שהותה בא?ינוי?אמ?ה הם שוחחו כמה פעמים, ושוחחו שוב בזמן המסע, אבל תשומת לבו של א?ר?א?י היתה נתונה אז לביצור אזורי הכפר ולתכנון מהלכיו העתידיים. הוא לא חלק איתה את אלה, ורק הביע את רצונו שנישואיה לאוטור?י י?צאו אל הפועל. פעם עכשיו זה נראה לפני שנות דור רצתה להיות יותר מכלי משחק בידי הלוחמים ששלטו בגורלה. עכשיו, עם הכוח המחודש שנסכה בה שנת הקרח, החליטה ליטול שוב שליטה בחייה. אני זקוקה לזמן, חשבה. אסור לי להיחפז. עלי ללכת הביתה לפני שאקבל החלטות.
אחד מאנשיו של א?ר?א?י היא זכרה ששמו נ?יו?וה קידם את פניה בקצה המרפסת והוביל אותה לדלת. כל התריסים היו פתוחים. א?ר?א?י ישב בחלק האחורי של החדר, ושלושה מאנשיו לצדו. לרגע הם בחנו זה את זה. היא לא הסיטה את עיניה מעיניו, והרגישה את פעימתו החזקה של הכוח בעורקיה. אז נפלה על ברכיה וקדה לו, סולדת מהמחווה אבל יודעת שעליה להיראות כנועה.
הוא השיב לה קידה, ושניהם התיישבו באותו זמן. ק?א?ד?ה חשה את מבטו עליה. היא זקפה את ראשה והישירה אליו מבט. הוא הסב את מבטו. לבה הלם בפראות לנוכח התעוזה שלה. בעבר חיבבה את האיש הזה שעמד מולה ובטחה בו. עכשיו ראתה את השינויים שנחרתו בפניו. קווים התעקלו סביב פיו ועיניו. קודם היה אדם מעשי וגמיש, אבל עכשיו היה לפות בתשוקה האדירה שלו לכוח.
לא רחוק מבית הוריה זרם נהר הש?יר?אק?או?וה דרך מערות אבן-גיר עצומות ממדים, והמים סיתתו בתוכן עמודים ופסלים. כשהיתה ילדה, לקחו אותה לשם בכל שנה כדי לסגוד לאלה החיה בתוך אחד העמודים האלה שמתחת להר. דמותו של הפסל היתה זורמת ומלאת חיים, כאילו הרוח ששכנה בתוכו ניסתה להיחלץ מתחת למעטה הגיר. היא חשבה עכשיו על כסות הגיר הזאת. האם הכוח הוא מעין נהר של גיר שהופך לאבן את מי שמעז לשחות בו?
כוחו הגופני וגודלו של א?ר?א?י הרתיעו אותה והזכירו לה את אותו רגע של חוסר אונים בזרועותיו של א?יד?ה, ואת כוחם של הגברים שיכולים לכפות על אישה כל דבר שירצו. לעולם אל תיתני להם להשתמש בכוח הזה, עלתה בה מחשבה, ואחר כך, היי חמושה תמיד. בפיה עלה טעם, מתוק כאפרסמון ועז כדם טעמו של הכוח וההכרה בו. האם זה מה שהניע גברים להילחם זה בזה עד אין קץ, לשעבד ולרמוס איש את רעהו? מדוע אישה לא ניחנה בזה?
היא הביטה בגופו של א?ר?א?י, במקומות שבהם המחט והסכין ניקבו את א?יד?ה, פתחו בו פתחים אל העולם שבו ניסה לשלוט והניחו לדם חייו לזלוג החוצה. אסור לי לשכוח זאת לעולם, אמרה בלבה. גברים יכולים להיהרג על ידי נשים. הרגתי את המצביא החזק ביותר בשלוש הארצות.
כל שנותיה למדה לציית לגברים, לכפוף את רצונה לרצונם ולתבונתם העליונה. לבה הלם בכוח כה רב עד שחשבה שתתעלף. היא נשמה עמוקות, כמו שש?יזוק?ה לימדה אותה, וחשה איך זרימת הדם נרגעת בגופה.
"לורד א?ר?א?י, מחר אצא לש?יר?אק?או?וה. אודה לך מקרב לב אם תספק לי אנשים שילוו אותי לביתי."
"אני מעדיף שתישארי במזרח," הוא אמר לאט. "אבל לא על כך רציתי לדבר איתך תחילה." עיניו הצטמצמו כשהביט בה. "היעלמותו של אוטור?י. האם תוכלי לשפוך אור על התרחשות מוזרה זו? אני סבור שביססתי את תביעתי לכוח. כבר היתה לי ברית עם ש?יג?רו. איך יכול אוטור?י הצעיר להתעלם מחובותיו כלפי ולהסתלק? ולאן הוא נעלם? אנשי סרקו היום את המחוז עד י?אמ?אג?אט?ה. אין לו זכר."
"אני לא יודעת איפה הוא," היא ענתה.
"נאמר לי שהוא שוחח איתך אמש לפני שהלך."
"כן," היא ענתה בפשטות.
"הוא ודאי הסביר לך לפחות..."
"הוא היה כבול בחובות אחרים." ק?א?ד?ה חשה בצער הגואה בתוכה בזמן שדיברה. "לא היתה לו כוונה להעליב אותך." למעשה, היא לא זכרה כלל שט?ק?או דיבר על א?ר?א?י, אבל היא לא ציינה זאת.
"מחויבות למה שנקרא אחווה?" עד כה שלט א?ר?א?י בכעסו, אבל עכשיו הוא התגנב לקולו ולעיניו. הוא הסיט מעט את ראשו, והיא ניחשה שהוא מביט מאחוריה אל ש?יזוק?ה, הכורעת בצללים על המרפסת. "מה את יודעת עליהם?"
"מעט מאוד," ענתה. "הם אלה שעזרו ללורד ט?ק?או לטפס לא?ינוי?אמ?ה. אני חושבת שכולנו חייבים להם בשל כך."
הגיית שמו של ט?ק?או העבירה בה רעד. היא נזכרה בתחושת גופו כנגד גופה, כששניהם התכוננו למותם. עיניה האפילו, פניה התרככו. א?ר?א?י הבחין בשינוי, אבל לא ידע את הסיבה לו, וכששב ודיבר, היא שמעה בקולו משהו נוסף מלבד זעם.
"אפשר לסדר לך נישואים אחרים. יש גברים צעירים נוספים בשבט אוטור?י, דודנים של ש?יג?רו. אשלח שליחים לה?אג?י."
"אני שרויה באבל על מותו של לורד ש?יג?רו," ענתה. "אינני יכולה לשקול נישואים לאיש. אלך הביתה להחלים מצערי." האם מישהו ירצה אי-פעם להתחתן איתי בהכירו את המוניטין שיצא לי, תהתה, ומחשבה נוספת עלתה על דעתה, ט?ק?או לא מת. היא חשבה שא?ר?א?י ימשיך להתווכח, אבל אחרי רגע הוא התרצה.
"אולי מוטב שתלכי להורייך. אשלח לקרוא לך כשאחזור לא?ינוי?אמ?ה. אז נדון בנישואייך."
"האם תהפוך את א?ינוי?אמ?ה לעיר הבירה שלך?"
"כן, בכוונתי לבנות מחדש את הטירה." באור המרצד היו פניו נחושים וקודרים. ק?א?ד?ה שתקה. הוא שב ודיבר. "אבל אם נחזור לנושא האחווה, לא ידעתי עד כמה ההשפעה שלהם חזקה. לגרום לט?ק?או לפנות עורף לנישואים כאלה, לירושה כזאת, ואז להעלים אותו לחלוטין. אומר לך את האמת, לא היה לי מושג מה ניצ