דמעות תנין

מקסמיליאן הקר הוא הכי 2001 שאפשר. לא ברור מה היה אז, לפני לא כל כך הרבה זמן, שגרם לו להישמע טוב. זה לא שאהבתי אותו במיוחד – כשהוא הגיע להופיע בדינמו דבש לא טרחתי לנסוע 10 דקות בודדות לראות אותו, אך עדיין חשבתי שהוא עושה מוזיקה יפה. משעממת, אבל מאוד אסתטית.

באותה שנה אפילו שמחתי ש"פוליאסטר", הסינגל הלוהט מהאלבום הראשון שלו, הגיע לתחנות הרדיו הגדולות פה בישראל. זה היה הישג מרשים – לפלייליסט חדר יותר מסתם אמן שוליים מהלייבל קיטי-יו, אלא גם אחד גרמני שלא גרר אחריו את כל הקונוטציות שתמיד מצמידים לבלונדינים ההם.

טוב, אולי הקר מגיע מברלין, אך אין גרמני פחות סטריאוטיפי ממנו – הוא עדין, שברירי, מתבכיין ושר באנגלית. באלבום החדש שלו, "I'll Be A Virgin, I'll Be A Mountain" הוא לא שובר את התבנית הקבועה שלו ומוציא יצירה שזהה לקודמים שלו ולסינגל הפריצה שלו. אפילו שזה הריליס הראשון שלו ב-V2 ושיש בו טיפה יותר קלידים לצד הגיטרה האקוסטית, כמו שאר החומרים שלו גם האלבום החדש עשוי מפוליאסטר – הוא מזויף, מלוטש ומגרד באוזן.

הקר הוא סוג של כריס מרטין בלי רוק איצטדיונים. השירה החצי-בוכה שלו לא אמיתית – הוא פשוט יודע שככה סינגר/סונגרייטר מדוכא צריך להישמע, והכתיבה הקיטשית שלו לא מתאימה לגבר בן 29. זה לא שהקר מתדרדר מאלבום לאלבום, אבל אם הראשון גרם לתהודה גדולה, מהשני הצלחנו לסנן החוצה את שיר האהבה לקייט מוס ובשלישי כבר פיהקנו – לא ברור מה המטרה של הרביעי.

בקומניקט של הלייבל מעיזים להשוות את הקר לפינק פלויד וטים באקלי: "למרות שהסאונד של שלושת אלו שונה בתכלית זה מזה, אתם רק צריכים להקשיב לאלבום החדש ולחוות בקשר הברור". כן, ממש. בעוד שהשניים האחרים השפיעו על מיליארדים ברחבי העולם, הקר נשמע פחות מקורי ממיליוני יוצרים אחרים שמוכרים שירים לקומדיות רומנטיות – כל שיר שלו יכול להשתלב מצוין בסצינה ההיא בה יו גרנט יהיה עצוב כי היא עזבה אותו והיא לא מבינה שהוא הדבר הנכון בשבילה ושאף אחד לא יאהב אותה כמוהו.

יודעים מה, הקר באמת יותר מזכיר את יו גרנט מאת המוזיקאים הנ"ל. סתם איש רגיל שעושה מה שכל איש עם גיטרה והפקה חלקלקה יכול לעשות, אבל במקרה ניחן בתווי פנים יפים. יוצר גדול הוא בטח לא.

מקסמיליאן הקר, "I'll Be A Virgin, I'll Be A Mountain" (V2)

"דברים אולי לא יהפכו לטובים יותר, הנה, אמרתי את זה" שרה לה נינה נסטסייה ב-"On Leaving", אלבומה הראשון זה שלוש שנים. במקרה זה היא לא מדברת על האמנות שלה, אבל יהיו הרבה שיטענו זאת לגבי המוזיקה שהיא יוצרת בימנו, שכן הבחורה הניו-יורקית הזו הפסיקה להתחנף למבקרים ולחובבי ניסויים ככה בבום – בלי שום התראה מוקדמת.

כל המעטפת האקספרימנטלית שליוותה את אלבומיה הקודמים נעלמה כלא הייתה – שכחו מקטעים ארוכים, אווירה גותית ושלל כלי נגינה וקבלו לחיקכם את נינה החדשה: קצת גיטרה, קצת פסנתר ועוד מעט מכלים אחרים, והמון מהקול המקסים שלה, שיושב במערומיו מעל הכל, משגיח מלמעלה ומכוון את ההצגה. סינגר/סונגרייטרית נטו, בלי משחקים, וקשה לי להאמין שאני מודה בזה – אבל זה עובד מצוין.

השינוי לא התרחש בעקבות המעבר ללייבל הבריטי פאט קאט (מ-Touch & Go של שיקגו) – נסטסייה לקחה איתה את הנגנים הישנים שלה והחזירה את סטיב אלביני (נירוונה, פי ג'יי הארווי) שהפיק לה את השניים הראשונים, להשתתף איתה וקנן גאדג'ונסון בהפקה. סביר שהטרנספורמציה שעברה הגיע ממשהו פנימי, ריגשי, שגרם לה להתרכז יותר בטקסטים ופחות במסגרת מוזיקלית צבעונית.

בהמשך לשיר המעולה שלה עם בום ביפ מ-2005, הטקסטים כאן טובים, מצוינים אפילו, ונגמרים מהר מידי, כאילו שיש לה מלא מה להגיד, והיא לא רוצה לאבד את המאזין. לכן היא חותכת מהר, איך שנקשרים. ב-"On Leaving" יש 12 שירים וקצת יותר מ-30 דקות, ואווירה שמאוד מזכירה את האלבומים הראשונים של קאט פאוור – הכנות נשפכת לנינה מהבטן, ובניגוד למקסימיליאן הקר מלמעלה, היא לא חצי בוכה בכדי שישימו לב – הייאוש תקוע לה עמוק במיתרי הקול, והעצבות שלה, ויש לה הרבה ממנה, אמיתית לגמרי.

ב-"Lee" יש שטיח פסנתר מקסים וכואב, ב-"One Old Woman" המקצב מזכיר את סקאוט ניבלט (בת טיפוחים אחרת של אלביני) וב-"Dumb I Am" היא מסבירה לנו כמה שהיא טיפשה, כשהיא חוזרת על המשפט "טיפשה טיפשה טיפשה טיפשה". האמת, אני יכול להמשיך שיר-שיר – אבל האלבום הזה הוא מקשה אחת גדולה של טקסטים ורגש. תבדקו בעצמכם.

נינה נסטסייה, "On Leaving" (Fat Cat, MCI)