דופקים קופה

ההולכים בשדרות רוטשילד בתל אביב לא יכולים להתעלם מ-21 קופסאות ענק, שלחלק יזכירו את הקופה הכחולה שהייתה פעם בבתי הספר. אחרי הפינגווינים, האריות והשוורים, גם קק"ל החליטה לאמץ את המנהג שרווח לאחרונה בארצנו ולהעמיד מיצב אמנותי בשדרות רוטשילד בתל אביב. בעקבות המלחמה ולאור ההרס הרב של יערות הצפון, ביקשה קק"ל מאמנים ידועים וידועים-פחות שיתנו יד לפרויקט ויעטרו קופות קק"ל שמוצגות כעת בשדרות. עם תום התצוגה תהיה מכירה פומבית של הקופסאות שכספיה ייתרמו למען היערות. רבים מהאמנים בחרו דווקא שלא להתייחס להיסטוריה של הקופסה הכחולה אלא יותר לנושאים של איכות הסביבה, הרס הטבע והיערות והמלחמה.

בניגוד לפינגווינים ולשוורים למיניהם, מטרת התצוגה הזו היא לא לפאר איזו חברת הייטק או את הבורסה - למרות שגם בתערוכה זו יש טעם נפגם בחיבור בין אמנות וכסף – אלא באמת לפעול למען מטרה טובה וחשובה. אך בדומה לפרוייקטים מסוג זה, לעיתים קרובות האמנות נדחקת לשוליים והירוק (ובמקרה זה דווקא לא של העצים) – והמרשרש - נדחף למרכז הבמה. אמנם נעים לדעת שחברות גדולות במשק תורמות לשתילת עצים חדשים, אבל לא בטוח שמיצג כזה הוא הדרך הנכונה להראות זאת. דווקא הרעיון להתייחס לאלמנט מוכר והיסטורי מהחיים היה יכול להיות מעניין ומוצלח, אך כמו בכל דבר, ברגע שהדבר נעשה למען מטרות אחרות, שאינן אמנות, מישהו חייב להפסיד. ולרוב זאת האמנות.

בתקופה האחרונה אנו עדים לשיתופי פעולה רבים בין מוסדות פיננסים לתחום האמנות היפה. בנקים וחברות ממנים כניסה לתערוכות או יוזמים פרויקטים בדומה לזה של קק"ל. חשוב להפריד בין מי שמרוויח ומי שמפסיד מכל העסק: ברוב הפרוייקטים, האמנים "פועלים מתוך התנדבות" ולא מקבלים תמורה על הזמן, ההשקעה והנכונות לתרום. אזי נכון שהם זוכים לחשיפה, אך היא עומדת תחת צילה הכבד של החשיפה הגדולה יותר של המוסד המממן שלרוב עושה על גבם של האמנים יחסי ציבור לא רעים בכלל. לכן עדיף שאם נחה רוח הנדיבות על חברות שונות שפשוט יתרמו תרומה אנונימית למוזיאון ולא ינסו להתהדר בכתרים לא להם.

דווקא האמנים היותר צעירים והפחות מוכרים, כמו טלי חי, רינת ליבוביץ וסיגל עבודי וערן שקין, ניצלו את הבמה שניתנה להם והציגו עבודות בעלות דמיון, המתכתבות גם עם המסורת של הקופסה הכחולה וגם עם איכות הסביבה והרס היערות. עבודות אלו מושקעות ונכיר שהושקע זמן רב במחשבה ובעשייה. לעומתם, האמנים המפורסמים יותר כמו מנשה קדישמן, נראה שפשוט מילאו את הבקשה שהופנתה להם באמצעות חזרה על שטיקים ישנים. במקרה של קדישמן מדובר כמובן על הכבשה, בלי קשר למהות התערוכה ולתוכנה.

גם אמנים מוכרים כמו מיכל נגרין למשל או אורי פינק, לא הצליחו להתעלות מעבר למה שהם יודעים לעשות, (קיטש וקומיקס בהתאמה) ולחלוטין התעלמו מהקונספט של הקופסה. למרות שחלק מהאמנים הצליח להעביר מסר פוליטי או חברתי דרך הקופסאות שעיצב, אמנים רבים הלכו אל הברור והמובן מאליו ולא השכילו לנצל את החשיפה. לרוב כשמדובר באמנות ממומנת, האמן ימנע מלהרגיז את בעל המאה, וגם האיכות האמנותית יורדת. לכן, בסופו של דבר, מבחינה אמנותית התערוכה יצאה נפסדת, ומה שייזכר ממנה, בדומה לשוורים ולפינגוונים, הם המממנים ולא האמנות.