רוח חיים

בסרטו החדש "כשהרוח נושבת" מתאר קן לואץ' את ניצניו של המאבק האירי לעצמאות אל מול הכיבוש הבריטי. מלחמת העצמאות האירית של לואץ' היא אדומה: לא רק בגלל הדם הרב שנשפך ברוב הסצינות (הסרט מדמם יותר מרוב סרטיו עד כה) אלא בעיקר בשל התפיסה הסוציאליסטית שחוזרת כמעט בכל משפט של גיבור הסרט, דמיאן, סטודנט לרפואה שמתגייס למאבק למען העניים.

דמיאן הוא סוג של צ'ה גווארה אירי, אם תרצו, והמלחמה שלו היא מלחמה מעמדית. הוא מייצג את ערכי הפועלים ועל פיו כניעה להסכם עם בריטניה פרושה כניעה לקפיטליזם וויתור על זכויות העובדים. כאן נחלקות דעותיו אל מול אחיו, טובי (פדריק דילייני), שמתחיל את הסרט כלוחם אכזרי ומסיים אותו כמשת"פ בצד הבריטי.

עמדתו של לואץ' ברורה, ובכך הוא ממשיך לטפח את מה שלמעשה מגדיר אותו כ"אוטר" – הנאמנות המוחלטת לתיאור נוקב של המלחמה המעמדית אל מול ההרס והאכזריות של השיטה הקפיטליסטית (על פי לואץ', בדיוק כמו אצל מרקס, המלחמה המעמדית מלווה את האדם לאורך ימי ההיסטוריה האנושית).

הכיבוש של האירים הוא סוגיה פוליטית כאובה בהיסטוריה הבריטית. ב"כשהרוח נושבת" לואץ' נוקט עמדה אמיצה וחד משמעית (כבר בימים אלה נמתחת עליו ביקורת חריפה בבריטניה): הצדק שלו נמצא ללא שום ספק בצד האירי. אין פה סיפור של "צדק מול צדק" אלא הכרעה ברורה. מסצינת הפתיחה האכזרית המתארת כיצד חיילים בריטים טובחים באכזריות את האח הקטן של דמיאן בלול המשפחה ועד סצינת הסיום שהיא כמעט בלתי נתפסת בחומרה הבלתי מתפשרת שלה. הבריטים של לואץ' הם מפלצתיים, לא אנושיים, הם הרעים בעסק. נכון, גם האירים לא פחות אכזריים. אבל כמו שאומרים ילדים, גם לואץ' אומר: "הם (הבריטים) התחילו קודם".

ב"כשהרוח נושבת" יש הרבה יותר אלימות, דם ודרמה מבסרטיו הקודמים של לואץ'. העשייה הקולנועית שלו עולה מדרגה: הסצינות הופכות קשות יותר, אכזריות יותר, נוקבות. הוא גם עוסק בקונפליקטים קיומיים "גדולים מהחיים" שנעדרו מסרטיו הקודמים: אח נלחם לצד אחיו, אח נפרד מאח, אח נלחם באח.

התסריט המעולה, שלמעשה מחזיק את הסרט (שכלל איננו קל לצפייה ויש אף לא מעט צופים שוודאי יגדירו אותו כמשעמם) הוא עוד יצירת מופת של פול לברטי, מי שהתחיל את הקריירה שלו כעו"ד העוסק בזכויות אזרח ועשה עם לואץ' כבר כ- 5 סרטים (ביניהם "לחם ושושנים" על מאבק של עובדים לזכויותיהם במפעל בסיאטל, "קוראים לי ג'ו" ו"שש-עשרה מתוק" עליו זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן בשנת 2002.).

לברטי מספק פה תסריט דרמטי מרתק שרוברט מקי, אליל התסריטים ההוליוודי, היה יכול להיות גאה בו (לא בטוח שלברטי היה גאה בו בחזרה); הוא מעמיד כמעט בכל סצינה את גיבוריו בפני בחירות אכזריות ובלתי אפשריות: אידיאולוגיה מול משפחה, אהבה מול צדק, בגידה מול מוות. בכל פעם שנדמה כי הסרט מאבד מתנופתו (כי למרות הריבוי היחסי בסצינות אלימות לואץ' הוא לא בדיוק במאי אקשן) מופיעה עוד סצינה דרמטית מצמררת מבית היוצר של לברטי ו"מרעננת" את הצופה בזעזוע עמוק נוסף.

צוות השחקנים גם עושה פה עבודה טובה ומאופקת. קיליאן מרפי, אותו טרנסווסטיט צבעוני (ודי מעצבן) מ"ארוחת בוקר על פלוטו" של ניל ג'ורדן הופך פה פשוטו כמשמעו לאדם אחר. הוא משכנע לחלוטין כלוחם מחתרת מסור ומראה זיקיות משחקית אמיתית מהי. זה בדיוק מה שעושה אותו לשחקן כל כך טוב. מפליאה לעשות עוד יותר ממנו התגלית האמיתית של הסרט, שחקנית צעירה וחדשה בשם אורלה פיצ'רלד שמשחקת את שינייד, אהובתו של דמיאן ואחת הדמויות הממגנטות של הסרט. פיצ'רלד מצליחה להוסיף לסרט מימד של עוצמה רגשית: האלמנט שלעתים נשאר מוזנח ביצירתו של לואץ' (אך בהחלט התחזק מאז כניסתו של לברטי לתמונה).

"כשהרוח נושבת" מספק לצופה הישראלי חוויה רפלקסיבית מאוד, אולי בניגוד לרצונו. מלחמת אחים, עימותים בין קיצוניים למתפשרים בתוך מדינה שמתהווה, אכזריותו הבלתי נתפסת של הכיבוש מצד אחד ושל המלחמה לעצמאות מצד שני. זה נשמע מוכר מדי. זו גם כנראה הייתה הסיבה לביטול השתתפותו של לואץ' בפסטיבל חיפה: הוא מתאר את המלחמה שלנו. את הסיוט שלנו. והוא גם ניחן, כמונו, בכמויות מכובדות של שנאה עצמית. מי שרואה את סרטו האחרון של לואץ' לא יכול להתחמק מלחשוב על המחירים ששילמנו פעם, כשנלחמנו לעצמאות, והמחירים שאנחנו משלמים כיום, כשאנו עדיין נלחמים במי שמנסים לקנות את עצמאותם מאיתנו.