אם אתם קוראים את עיתונות הרוק הבריטית בטח שמתם לב שבחודשים האחרונים יש דיבור חזק על ה"ניו יורקשייר סאונד", שזאת, כביכול, הסצינה המוזיקלית של לידס, וויקפילד, שפילד והאזור, שהצמיחה את הארקטיק מאנקיז, הקייזר צ'יפס, הקריבס ועוד אינספור להקות קטנות יותר. אחת החמות שבהן היא רביעייה בשם ?Forward, Russia!, שהוציאה באנגליה את אלבום הבכורה שלה, "Give me a Wall, לפני כמה חודשים. הוא יצא עכשיו גם באמריקה, ואם פספסתם, זה הזמן להתעדכן. החורף מגיע ואין דבר יותר קשה מלקום בבוקר בחורף, ואם לא שום דבר אחר, זהו דיסק מעולה להתעורר איתו.
קדימה רוסיה (בכתיב לגמרי חסר) היא להקה עם סולן בשם טום, שמיילל מאוד חזק ויש בה שני חברים שאחד התפקידים הרשמיים שלהם הוא לצעוק. וויסקאס הגיטריסט מנגן וצועק, וקייטי, אחותו, מתופפת וצועקת. אני לא יודעת איזה אוכל חריף האכילו אותם בבית, אבל ברוך השם, השניים האלה יודעים לצרוח. ותאמינו לי שאחרי שהם יצעקו עליכם קצת אין שום סיכוי שלא תתעוררו.
קדימה רוסיה קמו בלידס לפני שנתיים. הם עברו את מסלול האינדי המקובל: הוציאו 7 אינץ' בלייבל שלהם, Dance to the Radio; הלהיבו את כתבי ה"אן.אם.אי" ואת סטיב לאמאק וזיין לואו (אחרי שג'ון פיל הלך, גם זה משהו); חיממו בהופעות להקות אחרות שעברו את המסלול הזה לפניהן; עשו קצת פסטיבלים; דה יוז'ואל.
הו, לוגו
כמו !!!, א.ק.א צ'יק צ'יק צ'יק, גם ?Forward, Russia! בחרו בשם המאתגר מנועי חיפוש, שלא לומר את הוורד שלי. עשיתי קופי-פייסט לשם, אבל אין לי מושג איך הממשק של וואלה! (עוד שם עם סימן קריאה בילט אין) יתמודד עם כל סימני הקריאה האלה (הערת העורך - לא משהו). יש להם אחד הפוך בתחילת השם ואחד רגיל בסוף, כמו בספרדית. הספרדים כנראה קוראים מאוד לאט, אחרת אי אפשר להסביר למה הם צריכים להתריע כבר בתחילת המשפט שהוא הולך להיגמר בסימן קריאה/שאלה על ידי הצבת אחד הפוך בהתחלה, אבל אין ספק שזה מועיל. כשלהקה בריטית, לעומת זאת, מאמצת את הקונספט לעצמה זה לא מועיל, אלא סתם מתחכם, וגם גורם לאי הבנות (הרבה אנשים חשבו שסימן הקריאה ההפוך הוא האות I ושקוראים להם "אני מקדם את רוסיה", מה שאילץ אותם להסביר את עניין סימני הקריאה בעמוד המייספייס שלהם). אבל מה רציתם? להקת ניאו-פוסט-פאנק בריטית שלא מתחכמת? זה כמו לבקש קיבוצניק בלי קרוקס, כוכבת פורנו בלי ציצים או סביח בלי עמבה. זה כמעט חצוף.
שני סימני הקריאה (ההפוך והישר), אגב, הפכו ללוגו הלהקה. זהו לוגו פוסט-פאנק מינימליסטי ויפה (שמזכיר את הלוגו הקלאסי של PIL), מה שמסביר למה הוא הפך לטי-שרט כה פופולרי בממלכה המאוחדת. הלוגו שלהם כל כך אפקטיבי שהלהקה עצמה לובשת חולצות עם הלוגו באופן קבוע, כמו מדים.
וחשבתם שבכך מסתכמת ההתחכמות? ממש לא, הו לא, הו הו הו לא. לשירים שלהם יש שמות של מספרים, רק שהם לא מופיעים באלבום לפי הסדר. השיר הראשון באלבום נקרא "שלוש עשרה", השני הוא "שתיים עשרה", השלישי "חמש עשרה", הרביעי "תשע" וכו'. אמנם יש להם הסבר אנטי-מסחרי מנוסח לגימיק הזה, אבל אני מקווה שבישיבה המסורתית לקביעת סדר השירים - ישיבה שכל להקה נוהגת לעשות לפני הוצאת אלבום - היו קטעים.
אה, כן, יש גם אלבום
ואחרי שכיסינו את כל הנקודות האלה אפשר, סוף סוף, להקשיב לתקליט. הוא לא תמיד מבריק ולפעמים מזכיר יותר מדי את יבול הפוסט-פאנק והPאנק-Fאנק של לפני כמה שנים, בלוק פארטי סטייל. אבל יש בו גם לא מעט מת'-רוק שמחבר את הריפים לכדי נוסחאות מתמטיות של חמש יחידות, שירים אנרגטיים רציניים שמזכירים את At the Drive In ורגעי אייטיז אפלים. לא מבריק, אבל יותר אפקטיבי מקפה טורקי וסטירה על הפנים.