פעם בכמה זמן זה קורה. "בלאק סטאר", החינוך הקלוקל של לוריין היל, שני צדדיו השחורים של מוס דף, אלבום הבכורה של ז'יל סקוט ועכשיו "Food & Liqour" של לופה פיאסקו. פעם. מין מילה שכזו שהשימוש התדיר בה עומד בניגוד לייחוס הנדיר שלה, כשזה מגיע להייפ מוצדק. והדבר הכי גרוע באלבום של לופה - מלבד עטיפתו השחוטה - הוא ההייפ המטורף שחג כחתולה מיוחמת סביב האמ.סי הכי בנזונה שיצא לי לשמוע מזה הרבה מאד זמן.
כשהייפ מתגלה כמוצדק בדרך כלל מתרחשים שני דברים באופן אוטומטי: הטהרנים (יו פורום מוזיקה שחורה וואאס אפ?) והמאגניבים - אלו שמכירים את לופה עוד מהגרסה השונה שדלפה לרשת לפני כשלושה חודשים - יגידו היום שהתקליט מסריח וכמובן ממוסחר; אלו שסתם פה בשביל מוזיקה חדשה - מקסימום צחוקים ושיגועים - ייפלו מהרגליים למשמע כמעט כל אחד מהשירים באלבום הזה ומיד יספרו לכל מי שרק ירצה לשמוע; כי יש מישהו עם שם ממש מגניב שעושה יופי של מוזיקה. ככה זה עובד. יש מי שאוהב להקשיב או להתעלם מהייפ ויש כאלו שמקשיבים למוזיקה. לופה פיאסקו שייך לסוג השני. הוא אולי מחייך כמו שועל בחלקים ניכרים באלבום, אבל הוא הכל מלבד כישלון חרוץ; הבנאדם הוא איש חרוץ, שניחן בכשרון לספר סיפורים ועושה איתו יופי של דברים. "לשמור את זה אמיתי" קראו לזה פעם, לפני שהפך לסימן רשום.
זה פיאסקו זה?
אז אלבום שנפתח בספוקן וורד של בחורה שעברה דבר או שניים בחייה, ממשיך עם תפילה שמצלצלת מוכר וממשיך בשורה הראשונה מתוכו "האנשים שלי רוצים לשמוע משהו אמיתי", חייב להישמע אחרת. "תביא לנו משהו אמיתי-תי-תי" הוא ממשיך במין קול כזה שכובש אותך מהמילה הראשונה, כמו חיוך שכיף לראות ולדמות, כי כשאתה מחייך אתה גם נראה כזה. כי לופה הוא כזה. סוג של בחור טוב. חנון, שיודע שהוא כזה ולא מתאמץ להיות אחר, כמו קנייה ווסט של האלבום הראשון או פארל בפאזה הסקייטבורדית-נוכחית שלו. לופה לא רואה אותם ממטר, כשזה מגיע לדברים בין אדם למיקרופון. השניים האחרונים, שגם מתארחים כמפיקים באלבום - שניים שעצם הופעתם באלבום יכולה להקפיץ אותו במצעדים - נטמעים בו היטב. ישנם מספיק שירים טובים ואלמונים גם בלי הביטים של הנפטונז והלואי ויטון דון, למרות שזה האחרון הביא בנזונה של קטע שלא מכוון לגעת בשמיים כמו שיתוף הפעולה הראשון שלהם, אלא דווקא חופר 6 רגל למטה. לופה, כנראה בעצה אחת עם המפיק בפועל של האלבום, אחד קוראים אותו ג'יי-זי, החליט להשאיר אותו באזור הטריות, קרי לתת למפיקים אלמוניים עד עתה Soundtrakk ו-Prolyfic לעשות את רוב העבודה על האלבום הזה.
לופה, ילד טוב שיקגו שהתאסלם, בחר להתמקד דווקא באלמנטים הרוחניים בתרבות המקדשת את חומריות הבלינג בלינג הכה שכיחה בתחום עיסוקו. הוא מתייחס לעולם בצורה די פשטנית ונכונה. יש את הטוב - האוכל, ויש את הרע - האלכוהול. באמצע החיים. תחליטו באיזה צד אתם רוצים להיות. אם נמשיך את הקו הזה, אז בניגוד לדה גיים למשל - אחד אשר חווה לפני כשנתיים את אותו הייפ רק בעוצמות מטורפות הרבה יותר, פשוט שם אותו במקום הראשון בבילבורד ואח"כ היה צריך להתמודד עם כל הוואג'רס הזה, של להביא את הסחורה הכי טובה בשוק כי אתה אמור להיות מספר אחד - לופה לוקח כיוון אחר. בניגוד לפרחח הקליפורני, שמתייחס לעצמו בסינגל החדש כאל NWA באיש אחד, לופה לא נדרש לניים דרופינג על ביטים של דרה, סקוט סטורץ' ופיפטי בפזמונים כדי להביא את הרילנס שלו. הוא מספר סיפורים. הדעה הרווחת בעסק השחור הזה היא כי באלבום הבכורה תדבר קודם כל על עצמך, על הדברים שעוללת ואלו שאתה מסוגל לעולל לכל השונאים, המלעיזים והביצ'ס. לופה ב-80% משירי האלבום מספר לנו סיפור. אם זה על סקייטר מאוהב, על בחורה שהיא יפה מדי לשינה, על גאגנסטר שקם לתחייה מקברו כדי לסדר את מה שלא הצליח לסדר בחייו, ממשיך את הסיפור של הסקייטר ולוקח אותו לכיוונים אחרים לגמרי, נזכר ומזכיר את החלומות שיש לילדים עניים על כל ההיפ הופ הזה ועל ילד אחד קטן, שגדל בלי אבא וחיפש לעצמו מוטיבציות חיוביות בחיים שעשו את כל מה שביכולתם כדי להראות לו את השליליות. הילד גדל להיות איש שיודע. באמת.
הייפ או לא הייפ, מאמינים או לא, נותר רק לשמוע. ואז להבין כי בלי להתכוון, אאוטקסט או לא, זה הדבר הכי Fresh שכנראה יש לשנה הזו להציע. קול חדש, אתוס ישן והרבה מאד נשמה, שרק מלשמוע את הצחוק הזה שיש ללופה במילים ובפלואו שלו, נוכחים לדעת עד כמה הייתה חסרה למוזיקה הזאת.