זרועי כוכבים: הסרטים הכי עמוסי טאלנטים

הז'אנר בו הכי חשוב, מרגש ומהנה לחזות בנבחרת כוכבים, קאסט אול-סטארס שלא יאמן, כניסה אחרי כניסה, הוא כמובן פורנו. אבל דווקא כאן, אולי משיקולי אגו ואולי משיקולי מחיר, היוזמה שהתקרבה ככל האפשר לנבחרת אול-סטארס, היתה מפגש הענקיות ב -"Brianna loves Jenna". כמו דה נירו ופאצ'ינו ב"היט", או הופמן והקמן ב"משחק המושבעים", היה זה יותר דו קרב לוהט מאשר "נבחרת כוכבים", אבל גם זה משהו. בואו נאמר שלא יכולתי להתלונן ואכן לא התלוננתי.

שלא כמו במשל הזרדים, קאסט מלא כוכבים לא תמיד יהיה אפקטיבי יותר מסרט המתהדר בכוכב אחד בודד ורבים מסרטי הקאסט לא יקיימו בסופו של דבר את ההבטחה של הקדימון. ועדיין, נעים לחשוב על אותם כוכבים כחבורה המריצה דאחקות על הסט; נחמד לנסות לסדר אותם לפי סדר משכורות; מעניין לראות מי מהם יותר חזק ולמה.

וודי הרלסון, טומי לי ג'ונס, מריל סטריפ, לילי טומלין, קווין קליין ולינדסי לוהן הם רק חלק מהמשתתפים ב"המדריך לחיים בכפר" סרטו החדש של רוברט "קשישא" אלטמן. אצלנו בהצעת הגשה נזכרים בבמאים אחרים שהשכילו להמשיך וללהק גם אחרי הגיבור וחברתו, חלקם בהצלחה גדולה, חלקם פחות.

ב"כלבי אשמורת" אין לא את דה-נירו ולא את פצ'ינו ויש שיטענו שטרנטינו די עשה את כל השחקנים שלו למי שהם היום. האמנם? מי לא זוכר את כריס פן ז"ל מ"פוטלוס"? טים רות' כבר הספיק לשחק את ואן גוך, לעשות את "רוזנקרנץ וגילדנשטרן" ולהשתתף בסרט הכי ידוע של פיטר גרינאווי ; סטיב בושמי ביסס את עצמו כדמות משנית קבועה אצל האחים כהן והארוי קייטל היה ב"נהג מונית". מקובל גם לחשוב שמייקל מדסן נהיה האיש הכי קשוח בעולם רק לאחר גילום דמותו של האדון בלונד, אבל האמת היא שמדסן היה שחקן המשנה הכי מפורסם בסרטי מתח סוג ב' שנים רבות לפני כן, כאשר גם היום הוא לא סופרסטאר, אפילו לא אחרי אותה סצנת אוזן. אז ב"כלבי אשמורת" אולי אין סופרסטארים, אולם טרנטינו הצעיר בהחלט לא חיטט בסחי ובסחלה של סטודנטים צעירים למשחק. ההפך, לדעתי נעשתה שם עבודת תחקיר מקיפה ביותר לגבי כל הדמויות והתאמת השחקנים ויכולותיהם, אליהן. או במלים אחרות, הוא פשוט ישב בבית וראה מלא סרטים.

גם לבוקרים יהודים יש רגעים קודרים. שנתיים אחרי "לנצח", אחד הסרטים הכי פחות ידועים (ופחות טובים) של ספילברג, החליט סטיבן לאסוף את רובין וויליאמס, דסטין הופמן, בוב הוסקינס, פיל קולינס מגי סמית' וג'וליה רוברטס (שכבר אז נודעה כמנפחת תקציבים) ולעשות סרט על פיטר פן. מה כבר יכול להיות רע בזה? התשובה היא שאי אפשר לדעת, אבל משהו כאן ממש לא טוב. דווקא ספילברג שיודע לעשות סרטים לכל המשפחה ("אי.טי") וסרטים לפי ספרים ("פארק היורה") לא הצליח להסתדר עם החומר האנושי שסיפקה לו הוליווד הנוצצת בואך שנת 1991. "הוק", למרות מחסור חמור בסיבות ברורות לעין הוא סרט משעמם וגם אם תתפסו אותו פעם בטעות בטלוויזיה שלכם, תגלו שחוץ מהמשחק "זהה את גברת פאלטרו הצעירה" אין ממש מה לעשות איתו.

כשתסריט נכתב מראש עבור שחקן מסוים לפי מידותיו, היינו מצפים לקבל דמות שלמה יותר. סרטים כמו "שתיקת הכבשים", "אפוקליפסה עכשיו" ו"מאטריקס" היו סרטים טובים פחות לולא היו מלוהקים מבעוד מועד. ב"יום השלישי" זה כבר מוגזם: מדובר בהרבה מעבר לטייפ-קאסטינג. כל הקאסט משחק פשוט בול את הטייפ. לא ימינה ולא שמאלה: ג'ף גולדבלום כמדען היהודי המהסס, ג'אד הירש בתור האבא העוד יותר יהודי שלו, רנדי קוויד בתור המשיגנע בעל לב הזהב, וויל סמית' בתור הטייס ה"כושי" ("כושי", להבדיל מסתם כושי, הוא מצחיק, לא דופק חשבון לאף אחד ויש לו אחלה גרוב), הארי קוניק ג'וניור בתור החבר השנון שלו, ואפילו ברנט ספיינר - הלוא הוא דאטה מ"מסע בין כוכבים" - משחק מדען שמתמחה בחייזרים. ברור. הליהוק המוזר היחיד שם הוא ביל פולמן כנשיא ארה"ב. אנחנו ממליצים על שלוש צפיות בסרט הזה, הראשונה בשביל האפקטים, השלישית בשביל הצחוקים מהפאשיזם-לייט והשניה, טוב, השניה באמת מאכזבת.

בניגוד ל"יום השלישי", "ארמגדון" הוא סוג של קומדיה מוצהרת כבר מהצפייה הראשונה. בניגוד לדמויות ב"יום השלישי", שנשענו על השחקנים ששיחקו אותן, הדמויות ב"ארמגדון" הן ג'נריות, ולמעשה יכלו לעבוד עם כל שחקן כל עוד הוא מתויג תחת "שחקן הוליוודי מוכר". תחשבו על ארנולד שוורצנגר מחליף את ברוס ויליס, סקרלט ג'והנסן במקום ליב טיילר, מאט דיימון בתור בן אפלק, לוק ווילסון במקום אוון ווילסון וג'ק בלאק כסטיב בושמי. מה רע? לא רע. "ארמגדון" הוא סרט מעולה בגלל שיגעון הגדלות שלו: באפקטים, בפטריוטיזם המוגזם, בקצב העריכה וכן, גם בצוות האול-סטארים שברוקהיימר הצליח לבקשש. שימו לב לדיאלוג האינטנסיבי שמתנהל במעבורת בין ברוס וויליס לויליאם פיצ'טנר אודות כיבוי הפצצה הגרעינית, שראוי להיזכר לדורות כאחד הדיאלוגים המצחיקים ביותר בקולנוע האמריקאי.

את הפוסטר של "רומן על אמת" שהתנוסס בשעתו מעל קולנוע זמיר במפגש הרחובות אלנבי ובן יהודה בתל אביב, עיטרו שמותיהם של כל כוכביו: כריסטיאן סלייטר, דניס הופר, גארי אולדמן, בראד פיט, כריסטופר ווקן וואל קילמר. למרות ריבוי הפנים המוכרות, ב"ר.ע.א", אין ממש הרגשה של אנסמבל, היות והאקשן הסלבריטאי הוא בדר"כ באחד על אחד: קלארנס (סלייטר) ואבא שלו (הופר), אבא שלו עם המאפיונר (ווקן), קלארנס עם הראסטה (אולדמן), קלארנס עם אלביס (קילמר), אלבאמה עם טוני סופרנו ובראד פיט עם הבאנג. אולי בגלל זה הצופה לא מרגיש שמישהו דפק על חשבונו קופה (ע"ע "אושן 12") ודווקא התפקידים הקטנים בסרט (אלביס, פלויד, הסיציליאני) הם אלו שנותנים לו את התבלון המיוחד. כתסריט של טרנטינו בידיו של במאי אחר, מוכשר ככל שיהיה (ע"ע "אהבה בשחקים") מדובר - יחסית - בהצלחה די גדולה, אם כי, בואו נודה, "רומן על אמת" הוא לא יצירת מופת אלא בעיקר סרט חמוד. יתכן מאוד ששחקן אחר במקום סלייטר, שקצת מזיע על התפקיד, היה הופך אותו אפילו לחמוד יותר.