תחנה סופית

לא לחינם מתנהל במשך העשור האחרון דיון נרחב אודות מצבו של הרדיו הישראלי. בדומה להתפלמסות סביב התרבות הישראלית בעידן הטלוויזיה המסחרית, גם כאן רובו של הדיון נותר עקר, כמעט תמיד בשל חוסר היכולת של הצדדים לצאת מהנישה המצומצמת אליה דחפו עצמם. אבל למרות זאת, עובדה זו אינה הופכת אותו היום לפחות רלבנטי.

במוסף "7 לילות" האחרון של ידיעות אחרונות פתחה את הדיון מחדש דפנה לוסטיג (שכותבת לעתים גם בעמודי הרשת הללו ומשמשת כעורכת מוזיקלית ומגישה זה מספר שנים ברדיו תל-אביב – רק שניים מעיסוקיה, שעקרוניים לאזכור בהקשר הזה), עם טענות שמייצרות שיח שטרם היה מקובל כאן. עיקר דבריה, למי שפספס, הופנו כנגד היוצרים הישראליים, האיכות המוזיקלית הירודה והכמות הדלה של חומרים ראויים, שהם מספקים לתחנות הרדיו.

נמאס מהטרוניות כנגד צרות המוחין של העורכים המוזיקליים ולובי האנטי-קובלנץ, היא קבעה: האלטרנטיבה שמדברים עליה היא ברמה בינונית ומטה. בואו ונפנה את החיצים למי שבאמת אשם – התעשייה המקומית והקהל בעל הטעם הקלוקל, שיעדיף תמיד את מוש בן-ארי על הוט צ'יפ. בנוסף, היא ביקשה לציין, ביחס לתחנות רדיו בעולם מצבנו לא היה טוב יותר מעולם. בפינאלה היא כמובן לא התאפקה והורידה גם קטנה לקול הקמפוס והאופי האלטרנטיבי שלו, שלא משכיל לאמץ בחום את מנעמיו ומחמדיו של ג'סטין טימברלייק.

הדבר המעניין והמרכזי שמציגה לוסטיג, הוא הרעננות של טענותיה, באופיין ובדינמיקה שלהן. לא עוד התנצלות, כי אם מתקפה חזיתית. בגדול, היא גם די צודקת, למרות שבענק, היא דווקא טועה. כמי שמקבל לשולחנו כמויות דומות לאלו שמקבלים בתחנות הרדיו, וכמי ששימש במשך כמעט שנתיים כעורך הראשי של קול הקמפוס (שתי נקודות עקרוניות לאזכור בהקשר הזה), קשה לי שלא להבין את התסכול שעובר על העורכים המוזיקליים בתחנות הרדיו שצריכים להאזין לכל אותם דיסקים, ולנסות ולברור מהם פלייליסט ראוי.

אולי כדאי גם לצאת בהזדמנות זו כנגד השם הרע שיצא למילה פלייליסט – כלי רדיופוני לגיטימי שבו מגדירה תחנה את הזהות המוזיקלית שלה - בוויכוחי גלגל"צ למיניהם; הבעיה לא נעוצה בו, אלא בשימוש הקלוקל שנעשה בו. הבעייתיות מתחילה אצל לוסטיג כשהיא מתנערת מאחריותו של הרדיו ביחסי הגומלין שנוצרו במשולש המסוכן של תעשיה-קהל-תחנות הרדיו, ומדמה את התנהלותן של התחנות בישראל למשקיפות אובייקטיביות.

גם מי שלא בקיא בכתבי מרשאל מקלוהן, יודע שמדובר בהתנהלות בת-יענתית דלוקס. הרי הרדיו הפך לפני זמן רב ממשקף נאמן של המציאות, למתווה שיח בעל עניין. אחרי שנים של התנכרות בעלת תוצאות הרסניות, אמורה סצינת הרוק המקומית להרים את הראש, כאשר ברור לגמרי שאין לה לאן לשאוף? איך תתקיים כאן יצירה בעלת-ערך ועם סטנדרטים גבוהים, בזמן שהמטרה לנצח תהיה בלתי מושגת?

התעשייה – ברבדים המסחריים שלה – אימצה לעצמה קודים שהם לגיטימיים בשוק החופשי, אבל מסרסים ומסוכנים כשמדובר בשוק כל כך קטן. שנים רבות של מדיניות רדיופונית מסוימת, שממנה מתעלמת לוסטיג, הובילה לסצינה כה משמימה, משום שהיא אינה יודעת מה היא תעוזה וחוותה מעט מדי דוגמאות בהן היא השתלמה. זה קצת מזכיר את תשובתו של עמיר פרץ לשאול מופז, בדבר המוכנות של צה"ל למלחמת לבנון השנייה, כשאמר לו "איפה היית חמש שנים?".

גם האצבע המאשימה שהיא מפנה לקהל, יכולה להתהפך כהוא זה לכיוונה שלה. קהל היעד של גלגל"צ, רדיו תל-אביב ו-99FM, התחנות אותן היא מזכירה, מורכב רובו ככולו, מדור שגדל על ההיצע הקיים. הוא לא מכיר עולם שבו היפ-הופ, אלקטרוניקה ואלטרנטיבה אינם נדחקים לגטאות מנכרים, אלא משולבים בסדר היום המוזיקלי. נכון שלתחנת רדיו ארצית שמשמיעה בשעה עשר בבוקר אלטרנטיב רוק, אין כיום זכות קיום – טענה שכיחה בוויכוחים שלא מתאפקים ומאזכרים את גל"צ של האייטיז – אבל מכאן ועד למצב הנוכחי, הפער הוא עצום.

אותו מצב נוכחי הוא מחסור ברכיב הכי חיוני בכל תרבות באשר היא – פלורליזם. אני יודע שהטיעון הזה כבר נשחק עד דק, עוד במלחמות החורמה שניהל גל אוחובסקי – הראשון שיצא כנגד גלגל"צ בפומבי – אבל זה לא אומר שהתוקף שלהן פחת. מכיוון שאחוז המצטרפים לעגלת גלגל"צ היה גדול מאחוז המתנגדים, החלו להישחק השוליים. כיום השוליים הם קיצוניים, אך ורק משום שזהו סוג השוליים היחיד שיכל להכיל את המתנגדים המועטים והאחרונים שנותרו לשיטה. ועל כך כבר נאמר לא פעם "אתם והשוליים הקיצוניים שלכם".

טענתה האחרונה של לוסטיג היא המצחיקה מכל – מה אתם מתלוננים, הרי בפריפריה ובחו"ל יש דברים גרועים בהרבה. ובכן, שוב, על פניו, היא צודקת, אבל בעיקר טועה. בפריפריה פועלות כבר עשרות שנים תחנות רדיו פיראטיות ומקומיות, בעלות אפיון מאוד ברור, שמשתמר עם השנים. דווקא זוהי דוגמה למקרה הפוך, שבו אין צעידה עם הזמן לכיוון "מיתוג צעיר" או "נכון", אלא פולקלור שהשתמר יפה. לגבי המקבילות החול"יות, הרי שכאן הטיעון הוא פגום כפליים – א. משום שהוא אינו מתחשב בהיצע הרחב שיש בחו"ל, ובו יש מקום גם לתחנה שטוחנת להיטים בלבד, לצד תחנות ז'אנריות שמספקות גם את מי שלא כרת ברית עם ביונסה. ב. מכיוון שזוהי טענה שדומה לטענתיו של צחי הנגבי ב"הארץ" – אני אולי גנב, אבל פואד ושרון הרבה יותר.

ההתנגחות בקול הקמפוס היא כבר מיותרת, יהירה ואף מטופשת; לא זו בלבד שיש כאן תחנה שנותנת מענה מוזיקלי מקורי וחשוב (והגילוי הנאות המחייב הוא שהיא הייתה כזו הרבה לפני שאני הגעתי אליה ותישאר כזו גם הרבה אחרי), היא גם זו ששומרת על התחת המסחרי של שאר התחנות, בכך שהיא למעשה מעמעמת את ההשפעה שלהן מעל החברה בבועה שהיא מייצרת. וכך, במקום להודות לקול הקמפוס על האלטרנטיבה שהיא מספקת, בוחרת לוסטיג לומר שהיא לא סקסית בגלל שהיא לא מצטרפת לאורגיה השיווקית ששמה ג'סטין טימברלייק (כן, הוא די בסדר, אבל זה הרי לא העניין). זו כבר באמת סיבה להתבייש.

אז השורה התחתונה, כן, סליחה ולמרות הכל, היא שההיצע הרדיופוני הישראלי הוא עלוב, מקומם ומתנשא. הוא אולי מקצועי, ממותג, מפולח, משווק כהלכה ובעל כוונות טובות טובות יותר משל סטף ורטהיימר, אבל את הנזק העצום שלו הוא כבר עשה.