שוקולד מנטה מסטינג

"שמע יגאל, צריכים לעודד את הח'ברה שמלווים את השיירות לירושלים". כך פנה חיים חפר ליגאל אלון בימי הפלמ"ח העליזים. אלון, או יגאל אם נרצה להיכנס לרוח הפלמ"חניקית, נתן לו תקציב של 80 לירות מהן 70% הלכו על אקורדיון. אחר כך הוא אסף את שייקה אופיר ונעמי פולני; עבד על שני שירים, קצת פנטומימה וקצת הומור (סטנד אפ, כן) והצליח להלהיב את יגאל אלון שאמר "עזוב, שלא ילוו את השיירות, שיחכו בעורף ולפני כל יציאה יעשו שמח להעלאת המורל". ככה נולד הצ'יזבטרון, הלהקה הצבאית הראשונה. כן, עוד לפני שהיה פה צבא סדיר כבר היתה לו להקה.

רשות השידור, שרק אלוהים ואולי ג'ו בראל יודעים כמה אוצרות באמת יש לה בארכיון, החליטה סוף כל סוף לעשות משהו עם כל אותן הפנינים והוציאה מארז של שלושה די.וי.די עם כל שירי הלהקות הצבאיות מלפני קום המדינה ועד שנות ה-90.

התקליטור הראשון הוא מעין סרט תעודה מפוצץ בקטעים ארכיוניים, שעוסק בלהקות, הקמתן, הכוכבים שיצאו מהן והסיפורים מאחורי השירים. למרות הנפיצות הפוטנציאלית של החומרים, הצופה, שלא היה שם בזמן אמת, לא מקבל שום פרספקטיבה לגבי מידת ההצלחה של הלהקות. הוא מבין שמתוכן יצאו אריק אנשטיין, שלמה ארצי ויהורם גאון, הוא מבין גם את מידת תרומתן לתולדות הבידור והתרבות הישראלי, אבל אין כאן נקודת מבט, שמנסה לסמן את הלהקות כיותר מסתם קוריוז לחיילים בשטח; כחממה של הכשרונות העתידיים והמובילים בתרבות הישראלית, כפי שאכן היתה.

החלק שבו חסרה ההתייחסות יותר מכל הוא ההצלחה הרבה של הלהקות בדור הזהב שלהן בין 67' ל-73', בימים שחשבנו שיש פה מזרח תיכון חדש ואנחנו שליטיו. כשהלהקות כבר אחזו בסאונד פופי וחשמלי יותר, שהיה עדכני לתקופה, פוצצו את היכל התרבות בכל הופעה, חרכו את מצעדי הלהיטים, פוררו מצעדי מכירות לאבק דק וכיאה, זכו גם לקליפים מושקעים יחסית לתקופה.

מידת ההשקעה הקטנה ניכרת, כאשר החלק התיעודי מסתמך ברובו על הארכיון המופלא של הערוץ הראשון בלבד, ומוותר על יציאה למסע ריאיונות, מה שמותיר את הצופה עם מספר מצומצם של ראיונות עדכניים, שצולמו במיוחד. תוכניות "חיים שכאלה" עם יהורם גאון וחיים טופול משנות ה-70 מגויסות בשנית (אח, איפה עמוס אטינגר והספר הגדול?) ואפילו "סוף עונת התפוזים" של קוטנר נוטלת כאן חלק.

אבל למה רק מרירות? התכנסנו כאן כדי לשמוח והתקליטורים הנותרים, שלמעשה מרכיבים את החלק הארי של המארז, מספקים שמחה רבה.

"דינה ברזילי", "שיר הרעות", "בשמלה אדומה" ו"קרנבל בנח"ל" הם רק קצה הקרחון מתוך 70 קטעים, שרק חלק קטן וזניח מהם לא שרד את מבחן הזמן. בזה אחר זה מפגיזים (בכל זאת, ז'רגון צבאי) הדיסקים בלהיטים היסטריים - נכסי צאן ברזל או איך שלא תקראו להם – שהולכים אתנו ועם הערוץ הראשון במשך כל אותן שנים. עבור רבים מהצופים זאת תהיה הפעם הראשונה בה יראו את הלהקות המיתולוגיות בפעולה, מה שמיד מעלה את התהיה מדוע הערוץ הראשון לא משדר את הקליפים האלו באיזשהו שידור חוזר. לא היו שעות מספיק מתות באיזה צהריי יום עצמאות במשך כל השנים הללו בהן אפשר לפנק אותנו בכמה קליפים?

מידת ההשקעה בקליפים תגרום לכל סטודנט לקולנוע לרייר על המארז המהודר. דמיינו את הכסף שרץ ברשות השידור אז, ואת המשאבים של צה"ל מגויסים לצורך הפקת פיצ'ר קטן. לוקיישן בחוץ? מה הבעיה! גן החיות של תל אביב, הלונה פארק או נמל ת"א לא היוו בעיה עבור תקציב הביטחון, נוכח ההצלחה של הלהקות והכבוד שהן הביאו לצה"ל. שולה חן, למשל, רקדה לה בלא פחות מחמישה לוקיישנים שונים, לצורך הקליפ של "ישנן בנות". השיא מגיע כאשר גם צה"ל עצמו מגויס לטובת המטרה. מה אתם צריכים לקליפ? יום צילומים על סטי"ל, אין בעיה. טנקים מתניידים להם? שטויות. צילומי מטוס וצילומי צניחה? קיבלתם. גם לניצבים לא צריכים לדאוג – היי, יש לנו פה חיילים שמקבלים פקודות, אז מה הבעיה לאסוף 30 מהם ולהקים איפשהו את היאחזות הנח"ל בסיני מחדש?

בין השורות המארז הזה בעצם מספר את דעיכת הלהקות עם השנים. לאט לאט הן הפסיקו לנפק כוכבים ושירים ששרדו את מבחן הזמן. על קליפ מושקע בכלל אין מה לדבר. את להיטי האייטיז "שרית הספרית" ו"נגן אקורדיון" ("משרד הפנים משרד הביטחון אחרי הכל כולנו במזרח התיכון") אנחנו מקבלים מתוך הקרנותיהם ב"עוד להיט". ולא, יהודה אליאס לא באמת התרומם אחרי הלהיט הענק "קום והתהלך בארץ". כמשל על נפילת הלהקות אנחנו מקבלים את שיר השירותרום של סוף שנות ה-80 "דרישת שלום". להקת הנח”ל היא כבר לא אותו שוס גדול, ונאלצת לספח לעצמה מחדש את את ירדנה ארזי, הכוכבת הבלתי מעורערת של הלהקה בימי הזוהר שלה, לקאמבק צה"לי נוסף. זה בסדר - את יום הצילומים שלה על ספינת חיל הים היא קיבלה.

שירת הברבור של האוסף היא מחרוזת שירי צה"ל בביצוע משותף וסר טעם של כל הלהקות העדכניות ביחד. אוסף של עשרות פרצופים לא מזוהים, שמבטאים יותר מהכל את הדעיכה. העיקר שתמיד אפשר להעביר אחורה לימים, לעלות איזה טנק ולשיר את "פרחים בקנה". הרי בשביל זה אנחנו כאן, לא?