אחרי שבגלריית שלוש החליטו להתמודד עם דימוי הגבריות בתערוכה "גבר גבר", במוזיאון תל אביב החליטו להתייחס למין הנשי ולבדוק את אחד המושגים הטעונים ביותר בנוגע לנשיות - דימוי הפאם-פאטאל.
הפאם-פאטאל, דימוי שמסמל ארכיטיפ של אישה המאיימת על הגבר אך מושכת אותו במקביל, תמיד היה נוכח באמנות, אך זכה לעדנה בעיקר באמנות של סוף המאה ה-19 והמאה ה-20. הסיבות לכך רבות ומגוונות אך בעיקר קשורות לפחדיהם של הגברים מאין-אונות ומעצמאותן המתעוררת של הנשים. בתקופה זו מתחילות הפמיניסטיות הראשונות לזקוף ראש ובעיית מחלות המין הפכה למגפה באירופה כל אלו תרמו לזיהוי האישה עם המוות ועם פחדים אחרים של גברים, מול נשים חזקות שאינן תלויות בהם.
תערוכה שכזאת, בייחוד כשהיא נערכת תחת חסותו של מוזיאון גדול ומכובד, מעוררת ציפיות רבות - לא רק בשל נושא התערוכה הרחב מאד והשאפתני מאד, אלא גם בגלל הציפייה לראות כמה טוב ינצלו אוצרי התערוכה את מחסני המוזיאון שעומדים לרשותם. נושא הפאם-פאטאל, למרות שזכה לפופולריות בסוף המאה ה-19, הוא נושא עם דימויים עשירים שחוזר על עצמו כמעט בכל תקופה ולכן היה בהחלט מקום להעניק לתערוכה שכזו את המקום והחלל הראויים לה.
בתערוכה "גבר גבר", הצליחו להציג נקודת מבט ביקורתית על דימוי הגבר החדש וסימני המאצ'ואיזם שלו, ודימויי הכוח והקשיחות קיבלו בתערוכה תפנית אירונית והפכו את הגבר לפגיע ומעורר חמלה. הם השכילו להתמודד עם התמורות והשינויים שעבר הדימוי הגברי בעקבות המהפכה הפמיניסטית וכניסת המטרוסקסואליות לאופנה. הדימוי הניבט אל הצופים אינו של גברים חזקים, כל יכולים, אלא גברים פגיעים המציגים באופן אירוני את המיתוס הגברי הקלאסי של התגלמות היופי והשלמות.
בניגוד לגלריה שלוש, במוזיאון תל אביב החליטו להתייחס לצד השני במשוואה של מלחמת המינים ולהתמודד עם הדימוי הנשי של הפאם-פאטאל, אך לא הצליחו להביא מבט ביקורתי על הדימוי הבעייתי של האישה המשתמשת ביופיה ומיניותה כדי להביא למותו של הגבר. מה שנותר הוא מסע דידקטי לאורך תקופות שונות וגילומים שונים של האישה הקטלנית. אוצר התערוכה, דורון לוריא, דווקא השכיל לזהות שמדובר בהמצאה גברית שמנסה לשלוט בכוחה ובעצמאותה של האישה שלא נכנעה לתכתיבי הגברים, אך הבחנה זו כמעט ולא באה לידי ביטוי בתערוכה עצמה והיא מופיעה רק בקטלוג.
"ואלוהים ברא את האישה"
התערוכה בנויה בסדר כרונולוגי, החל מחווה, בת שבע, יהודית וסלומה, וכלה בדמות הערפדה או אשת העכביש של המאה ה-20. התערוכה מתייחסת לדימוי הפאם-פאטאל גם במדיומים שונים, כמו הקולנוע והתיאטרון ומתווה מעין מסלול מעגלי המתחיל בחווה ומסתיים בבריז'ט בארדו (דיווה לכל הדעות אבל האם באמת ייצוג של פאם-פאטאל? לא ברור) שהתפרסמה עקב הסרט "ואלוהים ברא את האישה".
למרבה הצער, התערוכה ממוקמת בקומה התחתונה של המוזיאון, בחלל יחסית קטן, מה שאולי השפיע על העובדה שכמעט ולא הייתה התייחסות לדימויי פאם-פאטאל מהאמנות המודרנית. בתערוכה אין כלל ייצוג לזרם הסוריאליסטי שהתעסק רבות בייצוגן של נשים ובייחוד בפאם-פאטאל וכן כמעט ואין ייצוגים עכשוויים יותר, התייחסויות שניתן למצוא בקטלוג המושקע והמצוין של התערוכה.
למרות שאין התייחסות מפורשת בתערוכה לסיבות מדוע זכתה הפאם-פאטאל למעין "תחייה" באמנות של סוף המאה ה-19, ראויה לשבח כמות הליטוגרפיות והציורים מתקופה זו. בעיקר מרשימות הליטוגרפיות של מונק וברדסלי אמנים שמהווים ייצוג מכובד של התקופה. גם ההסברים המפורטים על הדמויות השונות והכוונת הצופים לפרטים קטנים בעבודות ראויים לציון ומצליחים להפוך את הביקור לחוויה מעניינת.
המעוניינים באמת להמשיך ולהתעמק בנושא הפאם-פאטאל, לא יסתפקו בתערוכה וכדאי שיציצו בקטלוג או יסתובבו לאחר מכן באוספים הקבועים של המוזיאון שם יש דוגמאות שונות לייצוגי הפאם-פאטאל, גם אם הציורים לא נמצאים במסגרת התערוכה. "פאם-פאטאל" היא תערוכה שאפתנית שמספקת טעימה והצצה אל עולם הדימויים העשיר של מלחמת המינים ומאבקי הכוח בין המין החזק למין היפה, כשלא תמיד ברור מי זה מי. אולי יש מקום לתערוכת המשך מעין "פאם-פאטאל" באמנות העכשווית, שתנסה להתמודד עם דימוי זה גם לאחר המהפכה הפמיניסטית, ואולי אף תציג כיצד נשים אמניות רואות דימוי זה. גם אם מוזיאון תל אביב יחליט שלא להמשיך בנושא זה, התערוכה עדיין שווה ביקור ויכולה לשמש מעין נקודת מוצא לתערוכות בעתיד.
"פאם פאטאל", מוזיאון תל אביב, נפתחה ב-6.10