סבבה בבסיס

לא חלף מספיק זמן ממלחמת לבנון האחרונה וכבר יש לנו חזל"ש של האחים ברבש בצו 8. הבאסה היא שלפעמים החיים הם עניין של טיימינג. עכשיו אנשי השנה של ישראל, הלא הם חיילי המילואים, יכולים לחזור לשחק שש-בש ולשתות את השחור שלהם בכיף. הנה, ארגנו להם מחליפים ראויים. המילואימניקים של הברבשים מורכבים יותר, פחדנים, אמיצים, רגישים, אטומים, הכל יותר, הרבה יותר. יש להם סיפור חיים מאחור, אפילו חברה, אישה ולפעמים משפחות.

אלא שבניגוד למותם הטראגי של הנופלים בלבנון, המוות ב'מילואים' סטרילי. אין מספיק דרמה, חסר מתח, הרוב ידוע מראש, יש דרג ויש זרג. כך לדוגמה דרור קרן לא ימות וגם נתי רביץ. אבל פיסטוק צריך לפרכס למוות ואף מומלץ. אין דברים כאלה בעולם האמיתי. תשאלו את מי ששרד את התופת והוא יספר לכם על הריחות, החשיבה החייתית-האינסטינקטיבית. צא ולמד, אח ברבשי. אמנם קיימות מגבלות הפריים-טיים ולא קל לשדר גופות שרופות, זעקות מצמררות ודם אדום מדי, אז למה לכוון לפריים-טיים? חשבתם שיהיה קשה לנו מדי? טעיתם.

הפרק הראשון מלמד על העונה הקרובה. ליצירה הדרמתית שני חלקים: מצד אחד ההתמודדות בתוך הבסיס – האשמות, חקירות, אינטריגות; ומצד שני התמודדות המשפחות השכולות עם תוצאות סצנת הדמים הסוריאליסטית (אלון נוימן מחזיק תינוקת פלסטינית בידיו ודקות אחר כך שש אלי קרב).

גם איכות העשייה מחולקת לשניים: למרות הנאמר לעיל, הסיטואציות הבין-גבריות עשויות היטב. הן התנהלות הקרב והן מאחורי הקלעים. אבל כשמגיעים לדינמיקות משפחתיות, בעיקר בדיאלוגים הממלאים זמן מסך בין זכר לנקבה, הברבשים מלאים בקלישאות ("אני הולכת להפיל תינוק, לא להפיל פצצה על הירושימה") שעושות עוול לסדרה המושקעת.

מלחמת לבנון של 2006 הציבה רף גבוה למושג 'אבדות' או 'אבדה'. איך אנחנו יכולים להתרפק ברגישות על סצנה בה נופלים שלושה חיילים – כולם דמויות משנה מיותרות מלכתחילה – כשביום לחימה קשה הלכו לעולמם עשרים הרוגים. 'מילואים 2' הייתה אמורה לעלות לשידור בזמן המלחמה, אבל היא נגנזה עד סופה. עשו בשכל מקבלי ההחלטות של ערוץ 2 כשהחליטו להמשיך אותה זמן מה אחרי שוך הסערה, אבל הם לא לקחו בחשבון שהזיכרון הלאומי עלול להתעורר ולנפץ את הניסיון לזעזע בטלוויזיה אחרי כל הדוקומנטרים שיחרשו את המסך וגרמו לעלילה שלהם להתגמד לכדי דו-קרב קפצונים.