צרפתוכעס

יש שסבורים שהצרפתים נולדים ככה. שהאופן שבו זה נרכש בקרבם כבר אינו יכול להיות קשור רק למסורת. שזה חייב להיות מוטבע אצלהם בד.נ.א, שזה בכלל לא בשליטתם, כמו טבע שני, כמו אינסטינקט חייתי. אומרים שהעובדה שזה תוקף אותם בכל מקום, לא רק באירועים רשמיים אלא גם במפגשים אקראיים, לא רק בין אנשים זרים, אלא אף בין ידידים, מחייבת הנחת יסוד כזו. אומרים שזה גם קצת עצוב כל העסק הזה. שזה הופך את הצרפתיות למשהו שמכביד. כי אחרי הכל הם הרי מסכנים. מה, אשמתם שהם כפופים לצו ביולוגי אכזרי המכתיב פעילות שכלית מסוימת? אשמתם שפיהם אינו מסוגל להגות "פרס גונקור" אלא רק "פרס גונקור היוקרתי"?

למזלי היותי בן הלבאנט והדיאלקט המקומי מאפשר לי לכפור בדיבר ה-11 הצרפתי. רבותיי, אם אקדמיית "פרס גונקור היוקרתי" פסלה בשנת 98' את מועמדותו של מישל וולבק - סופר לא טוב לטעמי אבל אמיץ - אז כנראה ש"פרס גונקור היוקרתי" הוא שמרני ומשעמם כפרס "ספיר". ורבותיי, דבר נוסף - אם "אני הולך מפה", ספרו הבינוני והאנמי למדי של ז'אן אשנוז הוא הספר הטוב ביותר שיצא בצרפת בשנת 99', שנת זכייתו ב"פרס גונקור היוקרתי", אז מצבה של הספרות הצרפתית כמצבה המדאיג של אחותה הישראלית.

אלך איתכם צעד צעד בתוך תווי השטח ה"יוקרתי" שהמציאה ידיעות אחרונות, "הוצאת הספרים היוקרתית", על גב הספר:

1. "אשנוז שוזר ביד אמן שתי עלילות מקבילות, תוך שימוש וירטואוזי בטכניקות של ספרות בלשית" - פליקס פרר, בעליה של גלריה כושלת בפריז שנפרד מאשתו, מחליט לנסוע בעצת דלאה עוזרו אל הטריטוריות הצפון-מערביות של הקוטב הצפוני בכדי להתחקות אחר מצבור של חפצי אמנות אסקימוסיים אבודים. בינתיים דלאה נפטר אך פרר חוזר עם שללו שלאחר ימים ספורים בלבד נגנב. ברובד השני של הספר מתוודע הקורא אל אדם בשם באומגרטנר הרוקח מזימה נכלולית ולא ברורה עם איזה ג'אנקי תמים ולאחריה בורח אל גבול צרפת-ספרד. הצטלבות הסיפורים המהירה מדי עוברת מן הסתם דרך המפגש הצפוי והלא מטופל שבין פרר ובאומגרטנר. וירטואוזי? הייתי אומר סכמטי. טכניקה? הייתי ממליץ על הצצה נוספת באפשרויות של השהייה, קידום, וסיבוך עלילה.

2. "הוא מטלטל את הקורא בין ודאות לספק, בין הזיה לבין מציאות כמו בנאלית" - התפלפלות שאין לה ולספר דבר מן המשותף. לדמות המספר תפקיד נכבד במלאכת קירוב וריחוק הטקסט, אך בסופו של חשבון עלילת הספר חד מימדית, אכן בנאלית, ולכן שמרה אותי במנוחה בכורסתי מראשיתה ועד סופה.

3. "מנתח באיזמל חד ואכזרי את חולייה של חברת הצרכנות ההיפר-קפיטליסטית של סוף המאה העשרים" - האם הכוונה לעיצוב דמויות שיש להן העדפות ברורות לגבי מקומות הישיבה במטרו? הזהו חולייה של החברה? או שמא הקביעה של פרר כי מאז דושאן אין לאמנות הצרפתית מרכז? הזהו ניתוח חד ואכזרי? או שמא טענת המספר כי כסף יכול להמיס הבדלים ארכיטקטוראליים בין תקופות? הזהו ההיפר קפיטליזם הנורא? הרשו לי להימנע מהבעת תדהמה.

4. "סגנונו הייחודי של הספר כל-כולו קרטוע מכוון בין לשון גבוהה לבין שפת דיבור מחוספסת, ההופכת, תחת עטו של הסופר לשירה עירונית סוחפת" - אם מישהו תהה, צ'נדלר זה לא. אם כי פעם אחת תפסתי את המתרגם דורי מנור בהתפרעות קיצונית - "אוכל בתחת". שיואו.