זהר שביט

ככה זה בחיים. אחרי מבזק על תאונת דרכים באזור צומת גולני עם הרוגים וזה, עובר במוחו של אדם ממוצע מעין תהליך הפנמת המידע ששמע ומיד תהליך הפרטה – חמותי מכפר בלום, אורי מהמסלול, דרוזים, אנחת רווחה. אין לי שום דבר נגד דרוזים, שהרי רבים וטובים מחבריי וגו', אבל כולנו חולקים את תופעה – לחיות על המוות של אחרים.

מכירים את הספורט הלאומי כמה דקות אחרי פיגוע? אנחנו קופצים עם מיקי ויעקב לבתים הרעועים של בית שמש כדי לשמוע את ה"למהההה?" של הסבתא התימנייה ואת ה"תמיד היה מחייך" של האקסית מהיסודי של סמ"ר ג'ון דו ז"ל. זה קצת כואב לנו, אבל הרבה יותר כואב להם – לשפני הניסויים, למשפחות השכולות. זו אחת הסיבות שאנחנו בוחרים לצרוך את המראות הקשים כל פעם מחדש. ואז הופיעה זורקי.

זורקי היא זהר וגנר, יוצרת הסרט הדוקו-אוטו-משפחתי. היא לוקחת את משפחתה ופותחת את הקרביים שלהם לפני הצופים בצעד אמיץ וחסר תקדים. תקציר הסרט מבטיח לנו "פרשה" – סוד אפל מן העבר – שיפתח פצעים משפחתיים בני 20 שנה. אמנם לא מדובר במקרה קיצוני של רצח, אונס והתעללות, אבל מדובר בבגידה שבראיה אינדיבידואלית רגישה – בטח של מי שחשפו את עצמם מולנו בפתיחות מרשימה – מפמפמת תחושה של "לא ייאמן שהם אשכרה מדברים על זה".

שיטת הצילום/בימוי כמו גם בחירות מסוימות העריכה ב'זורקי' יוצרת תחושה מרתקת הנעה על הגבול בין מודע ללא מודע: מכיוון שמדובר בסטדי-קאם (מצלמה נייחת), יש לזורקי עצמה את היכולת לקבוע מתי תתמודד מול המציאות כשהיא בפרונט עם שאר בני משפחתה ומתי תתחבא מאחורי המצלמה. בנוסף, בחרה וגנר להכניס לסרט משפטים המעידים על הגבול בין המודע ללא מודע של משפחתה. כך לדוגמה פאפא וגנר יבקש ממנה להזדרז כי הפילם נגמר ואין תקציב לסרט, ומאמא וגנר תשאל את עצמה בקול און-קאמרה מה יקרה אם בעלה לשעבר יראה את החומרים.

אחרי שהוא יראה את החומרים, התוצאה התוך-משפחתית תהיה: כבודו של האב נרמס אל מול העצמה הנשית של אשתו לשעבר, שהפגינה לפני 20 שנה אנטי-אמהות כלפי זורקי. והתוצאה החוץ-משפחתית: סרט דוקומנטרי פולשני שנעשה מתוך בחירה – כנראה כדי לקדם את הקריירה של זורקי, אבל זה לא משנה – ומהווה פריצת דרך בז'אנר.

זורקי ישודר הערב ב-22:00 ביס דוקו