עיניים ירוקות

"אפשר לקנות את התקליטים שלי ברשתות של התאגידים / ואני אומר לעצמי שאין לי במה להתבייש / אבל יש לי" התנצל קונור אוברסט (ברייט אייז) באלבום של "Desaparecidos", פרוייקט Emo שלו מ-2002, שהושפע קשות מספריהם של קאלה לאסן ונעמי קליין וכלל שורות כמו "אין יותר אמנות, רק קפיטליזם" ויריות בלתי פוסקות על החלום האמריקאי, רשתות המזון, אופנה וניצול עובדים.

זו לא הייתה גחמה רגעית. ב-25 שנות חייו הבודדות של אוברסט הוא תמיד הפגין בעד האדם הקטן, אידיאליזם מרקסיסטי ופציפיזם שמאלני. גם את התהילה שלו השיג בצורה זו ולא בגימיקים מהירים, כרזות חושפניות או בתקיעת מרפקים. אוברסט השיג והציג זווית אחרת של אותו חלום אמריקאי – עבודה קשה ונפש הגונה; מאז שהוא בן 14 (!) הוא הקליט כמות לא הגיונית של שירים, אי-פיז ואלבומים והשתתף באינספור פרויקטים. הלייבל שמתחתיו, "סדל קריק", הוא לייבל שכונתי, שבו כולם נאמנים זה לזה ולא ל-MTV או לחברות ההפצה.

בגלל כל אלו, קצת תמוהה סיבת ההוצאה של "Noise Floor", אסופת קטעים של ברייט אייז, שהוקלטו בשבע השנים האחרונות על טייפ ארבעה ערוצים, מיני-דיסק, דאט, מחשב ובאולפן, שימשו כבי-סיידים וסינגלים וקיבלו את שם התואר המטעה "נדירויות". מטעה, כי נדיר זה משהו שמעריצים מתקשים להשיג, ומלבד לשני קטעים בכל האלבום, היה אפשר למצוא כל אחד מהשירים שבו בריליסים שונים או ברשת. אם אתם מעריצי ברייט אייז (שאליהם מיועד האוסף הזה) היה לכם אותם.

ואל תבינו לא נכון, אני הראשון שישבח את המוזיקה של אוברסט, אבל מהאוסף הזה יוצא ריח מסריח של סחיטת מזומנים. לפני שיצאו לו צמד האלבומים "I'm Wide Awake" ו"דיגיטל" ב-2005, הוא היה אמן מוערך שידוע רק בחוגי האינדי האליטיסטיים, אבל איתם, לא רק שהוא חדר לפסגת הבילבורד, אלא גם הפך לשם הכי חם באלטרנטיבה. אם אתם אוהבים את בל אנד סבסטיאן, ניק דרייק ובלונד רדהד, כנראה שאתם גם מתים על ברייט אייז.

דווקא בתקופת הכוכבות הנוכחית שלו, הוא יותר עצלן משהיה אי פעם. מאז ינואר 2005 לא יצא אוברסט עם חומרים חדשים. הוא כנראה היה זקוק לקצת ירוקים ואין דבר קל יותר מלקחת כסף חדש על דברים ישנים שכבר נמצאים אצלך – בעקרון, זו הרי המהות של כל אוסף, אבל אצל אוברסט הדברים היו אמורים להיות אחרת. לא מספיק שהוא יצא עם אלבום לייב לפני שנה?

האמת, זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מקבלים אוסף עם חומרים ישנים שלו – בשנת 2000 יצא "A Collection Of Songs" – אבל הוא הציג לנו שירים חדשים ומקוריים. החדש, כאמור, נכשל במטלה זו, אבל הוא כן מציג לנו מגוון רחב מהסגנונות שברייט אייז מסוגל להם ויש בו – בכל זאת ברייט אייז - לא מעט שירים טובים מכל התקופות שלו.

אפשר למצוא אותו צועק במרתף שלו עם גיטרה אקוסטית והמון היס ("The Vanishing Act" מ-99' לדוגמא), או מכסה באופן מבריק את "Devil Town" של דניאל ג'ונסטון עם הפקה נוצצת ומשויפת (מתוך אוסף שיצא כמחווה לג'ונסטון ב-2004). דרך אגב, המילים בשיר זה רומזות גם הן למציאות החדשה של אוברסט – "כל החברים שלי היו ערפדים / לא ידעתי שהם ערפדים / מתברר שגם אני הייתי ערפד / בעיירת השטן".

"I Will Be Grateful For This Day" מ-2001 מסמל את כל מה ש"דיגיטל" רצה להיות – גיטרות לצד הפקה אלקטרונית ביתית ומכונת תופים זולה, שנותנת נפח לעוד אחד מהטקסטים הקודרים של הילד מנברסקה; "Trees Get Wheeled Away" מ-2003 מאכלס קאנטרי-רוק ואצבע מאשימה שאומרת "כי זה לא מה שהפכתי אליו, אלא מה שהפכתם אותי אליו", ו-"Bad Blood" הוא רגע משובח מהספליט עם דה אלבום ליף, שראה אור ב-2001.

"Soon You Will Be Leaving Your Man", אולי הקטע המוצלח ביותר באוסף, הוא בלדה עדינה עם שירה שבורה משנת 2000, שנגמרת בשורה "אני יודע שאת חולמת להציל אותי / כאילו שאני איזה מטוס שאת יכולה להנחית / אך כשתיפלי / את תעזבי את הגבר שלך"; ב-"Spent On Rainy Days" הוא עושה ביחד עם בריט דניאל מ-Spoon שיר של הלהקה שלו (במקור זה נמצא בחלק הרביעי של סידרת הספליטים המצוינת "Home" מ-2002) ומפתח מגננות של כוכב רוק, כשהוא שופך את בעיית הקוקאין שלו על השולחן.

שני הקטעים שלא שוחררו בעבר – "Weather Reports" ו-"Seashell Tale" – הוקלטו ביחד עם אם. וורד (עליו כתבתי במדור זה ממש לא מזמן). השני מבניהם גם נשמע כמו שיר של אם וורד, כשאוברסט מאמץ בחום את כל הניואנסים שלו; "Amy In The White Coat" הוא שיר איטי ומרגש בו אוברסט כמעט בוכה, כשהוא מסביר לנערה אהובה ש"את צריכה לשטוף את השיער שלך יותר / את צריכה להיראות יותר כמונו" (במקור אפשר למצוא אותו בגרסת הוויניל של האי-פי המעולה "No Beginning To The Story").

שאר השירים לא נופלים מהאיכויות הרגילות של ברייט אייז, ואם לא היינו נחשפים לרוב השירים הללו בעבר, כנראה שלא הייתי מתלונן. באופן ציני שכזה, אוברסט כבר ניבא שככה הוא יהיה בסיומו של אותו שיר שאיתו פתחתי את הכתבה: "אל תתייחסו לחרא שעליו אני שר / כי אני אמכור את עצמי בשביל בית מזוין / 12,000 פיט מרובע / גראז' עם ארבע מכוניות / מגרש טניס, בריכה וחצר אחורית / אני יודע שזה יכול להראות הרבה / בגלל זה אני אשלם למישהו שינקה את זה". מעניין כמה דולרים לשעה מקבל המנקה שלו.

ברייט אייז, "Noise Floor (Rarities: 1998-2005)", (סדל קריק)