באסה או קלאסה: אנימל נייטרייט" של סווייד

במבט לאחור, מתחוורת באי נעימות ההכרה עד כמה ברט אנדרסון היה חרטטן צמרת, ועד כמה היינו אנחנו עיוורים ומוקסמים ממנו. הצהרות פומפוזיות כמו "אני דו-מיני שטרם חווה יחסים הומוסקסואלים", הסגידה שלו לאייקונים טרגיים, הסלידה מאפרוריות הפרברים, ההגשה הדרמטית לטקסטים המלודרמטיים שכתב והמראה האנדרוגיני-טווסי, ייצגו גישה רעננה בעולם הפופ של תחילת הניינטיז ספוגי הזיפים וחולצות הפלאנל מן הצד האמריקאי, ובוהי-נעליים למיניהם, שהמוזיקה שלהם קרסה לתוך תהום של אפקטים ואווירה מן הצד הבריטי. כמו תמיד, הריאקציה הייתה רק עניין של זמן.

התדמית הזו הילכה קסם על העיתונות, שמיהרה להכריז בקול תרועה רמה על "הלהקה החדשה הטובה ביותר באנגליה" (לתשומת לב הקורא אלכס טרנר) ומצאה את עצמה מתגעגעת לגיבורים מוזיקליים לאומיים חדשים, שיאמצו את האלגנטיות והמסורת הבריטיים. וסווייד אכן הביאו איתם קול חדש כבר בשני הסינגלים הראשונים שלהם "The Drowners" ו"Metal Micky"- שני שירים חזקים שלוו בבי-סיידים לא פחות מרשימים כמו "My Insatiable One", שמוריסיי, האליל הרשמי של אנדרסון (הלהקה נקראה על שם שירו "Suedehead"), אפילו ביצע בהופעות שלו, ו"Where Pigs Don't Fly".

הציר המרכזי הברור של הלהקה חג סביב ברט אנדרסון, הסולן הכריזמטי והיפיוף וברנארד באטלר הגיטריסט (הלא פחות חתיך) המופנם והמוכשר, שנחשב ליורשו של ג'וני מאר (אם כבר בסמית'ס עסקינן). זה נכון שתשומת הלב הראשונית הושגה בזכות הנוכחות החזקה של אנדרסון, אבל גם בזמן אמת היה ברור שהגיטרות של באטלר - ואחרי העזיבה שלו מיד בתום הקלטת האלבום השני "Dog Man Star" זה כבר היה ברור לכולם - היו לא פחות חשובות לתמהיל ששמו סווייד. לבאטלר היו לא רק מלודיות וריפים קורעים, אלא גם סטייל הגשה מפותל וייחודי, שטביעת הסאונד שלו הורגשה היטב ונתנה ללהקה את עיקר הכוח המוזיקלי שלה.

בסיכומי 1992 סווייד היו עדיין בגדר הבטחה, אבל כזו שעומדת להגשים את עצמה בענק. המבקרים הכניסו את שני הסינגלים לעשירייה הראשונה שלהם, הדיווחים מההופעות עשו חשק לתפוס את המטוס הראשון ללונדון והשאלה המרכזית שעמדה על הפרק היתה האם סווייד יצליחו לעשות את המעבר מיקירי האינדי והביקורות לתופעה בסדר גודל כלל ארצי. הפתרון היה נעוץ בסינגל הבא, "אנימל נייטרייט", שיצא בתחילת 1993.

אני עדיין זוכר את ההתרגשות הראשונית שהגיעה עם הקרנת הבכורה לקליפ ב"מוסט וונטד" של MTV ויצרה באז במימדים שהיו זרים להרכב אינדי (במהלך השנה הקליפ הזה זכה בתחרות האמ.טי.ויזיון הראשונה, כשלמקום האחרון מגיעה להקת סטאלה מאריס מישראל). למרות ש"אנימל נייטרייט" לא הפך בערוץ 7 בממיר הישן ללהיט קרוסאובר ענק כמו "טין ספיריט", הוא בהחלט השיג את האפקט הרצוי - בין אם הם אהבו או שנאו אותם, כולם ידעו לפתע מי הם סווייד.

אולי יותר מכל השירים באלבום הבכורה של סווייד (זה עם העטיפה שהיא כאילו מה זה מסתורית - זה גבר ואשה? שני גברים? שתי נשים? למי אכפת?), "אנימל נייטרייט" הוא המקום בו מתכנסים כל השטיקים של אנדרסון, שנראים היום מעט פתטיים (מישהו ניסה להקשיב לאלבום של "דה טירז"?) - הרמיזות ההומוסקסואליות שמשתמעות לשתי פנים, המניירות בשירה ("Like hi-s d-ad"), האזכור הנרקוטי והפזמון עם ה"אוווווווווווון" היבבני. כשמצרפים את אלו לקליפ בו אנדרסון לבוש בז'אקט שמתחתיו הוא חושף חזה חלקלק ולבנוני והריקודים הקוקטיים שלו בהם הוא מנענע את העכוז שלו בחוסר חינניות משווע, קשה שלא להסתכל עליהם בעין עקומה ולשאול איך לכל הרוחות הולכנו שולל על ידי השרלטן מוריסי-וואנאבי הזה?

אני אגיד לכם איך - כי למרות כל אלו, סווייד של שני האלבומים הראשונים, על אף שמדובר בלהקה שהייתה מודעת לעצמה ולמניפולציות התקשורתיות שהיא מבצעת לאורך כל הדרך, היתה להקה מרגשת וכנה; כי הגיטרה של ברנרד באטלר, שפותחת את השיר עם אפקט פלנג'ר חללי, מצליחה לסמר את שערות העורף; כי למרות שלא מדובר בשיר הכי טוב של סווייד (התואר הזה שמור ל"The Wild Ones", "The Big Time" ו-"My Dark Star") הקופצנות של הבתים, הפזמון ההמנוני והסולו הפשוט והמתבקש כובשים אותך כבר משמיעה ראשונה, וגם היום, בראי הזמן האכזרי, מזכירים לנו ששירי פופ מנצחים אולי תופסים רק את הרגע, אבל הולכים איתנו אל הנצח.