בסיסטית מחפשת להקה

כשתקלטתי בשבוע שעבר בפאב השכונתי (אם אפשר לקרוא לזה כך) ביקש ממני בחור אחד לשים ארקטיק מאנקיז. בטח, אין בעיה, רק רגע, אבל האמת היא שהרגשתי קצת מוזר. כאילו זה כבר לא לעניין, כאילו זה יהיה לא במקום, כאילו דברים שמסמלים את ההווה הופכים ללא לגיטימיים כעבור כמה דקות. כשהוצאתי את הדיסק מהעטיפה זה הרגיש כמו לגרד פצע ישן, כמו התמכרות לא בריאה, כמו נוסטלגיה מושחתת שיש עמה קלון. הרגשתי שאסור לי, אבל הבטחתי אז הבטחתי. שמתי את "I Bet You Look Good on the Dancefloor" וכל ההתרגשות פתאום חזרה אלי, כמו פלאשבק פיזיולוגי מעידן אחר, שהיה אך לפני כמה חודשים.

בתחילת 2006, כשיצא אלבום הבכורה של המאנקיז, היינו שוב צעירים. כל כך רצינו להיאחז בתחושה הזאת, אבל זה בלתי אפשרי."I Bet You Look Good on the Dancefloor” נותן לך רק שתי דקות ו-52 שניות להרגיש שוב צעיר. מרוב תסכול עצרתי את השיר באמצע ושמתי אותו שוב מההתחלה ושוב ושוב ושוב, עד שהברמן הסתכל עלי בעין קצת עקומה וידעתי שאני לא רוצה להסתבך איתו ולהפסיד את הזכויות שלי על הבוטנים.

הנקודה, אם תהיתם, היא שלפעמים אתה צריך את תרופת הפלא הזאת, את זריקת העידוד של הנעורים הנצחיים שנגמרים תוך שלוש דקות. וכמו עם כל סם, האפקטיביות יורדת משמיעה לשמיעה. אם עושים הפסקה ממש ארוכה בין שמיעה לשמיעה – כמה חודשים מינימום – זה שוב עובד ושוב מפוצץ לך את המוח כמו שצריך, אבל צריך להזהר עם הדברים האלה, לא להגזים במינונים. אסור בשום פנים ואופן להתפתות לשמוע באזקוקס, או את "טינאייג' קיקס" של האנדרטונז, או את הליברטינז, או את התקליט הראשון של סופרגראס יותר מדי, אחרת נשארים עם הזין ביד.

אז אם אתם עדיין תוהים, הנקודה שבעצם רציתי להגיע אליה היא שבפעם הראשונה ששמעתי את "הנרייטה", הסינגל הראשון של הפראטליז, הרגשתי שוב את אותה הרגשה, את אותה אופוריה לא רציונלית שגורמת לך להאמין שבירה וסיגריות זה כל מה שאתה צריך בשביל להיות מאושר. גם הסינגל השני, "Chelsea Dagger" הגלאמי, עושה את העבודה.

הפראטליז הם שלישיית רוקנרול מגלאזגו עם ג'ינסים צמודים ומלוכלכים ושיער גדול ומלוכלך וסולן עם צרידות קלה המזכירה את זו של אלכס טרנר מהארקטיק מאנקיז. הם הופיעו לראשונה בסך הכל לפני שנה ומשהו, מאז הספיקו להופיע ב"טופ אוף דה פופס" ובתכנית של ג'ולס הולנד, להוציא אי.פי בלייבל קטן ולחתום עם איילנד, שם יצא אלבום הבכורה שלהם,"Costello Music".

הפראטליז הם לא להקת אינדי במובן המקורי של המילה. הם להקה שעל ההתחלה הושקע בה הרבה כסף על ידי חברת תקליטים גדולה. אלבום הבכורה שלהם הוקלט בלוס אנג'לס והופק על ידי טוני הופר (בק, סופרגראס, אייר, בל אנד סבסטיאן) ואולי בגלל זה הם חייבים להקפיד על התדמית הקולית, לשחק על המיתוס הידוע של "החבורה", לאמץ את שם המשפחה פראטלי ולספר שהמתופף סטלן ושהבאסיסט היה גנב מכוניות. ל"אן.אם.אי" זה כמובן הספיק כדי להכתיר אותם כלהקה החדשה הכי טובה בבריטניה.

למרות ההתלהבות הראשונית שלי, השורה התחתונה היא שהאלבום שלהם הוא נחמד, לא יותר. לא שום דבר חדש או מפתיע, סתם בריטרוק גלאמי רטרואי משמח ומעודד, ובעולם בו כבר אין הבדל בין מיינסטרים לאינדי לא פלא שהתקליט של הפראטליז הגיע למקום השני במצעד האלבומים הבריטי בזמן שאת המקום הראשון תפס התקליט החדש של ג'סטין טימברלייק. הפראטליז אמנם לא באמת מתקרבים לגדולה של הארקטיק מאנקיז או סופרגראס או הבאזקוקס, אבל לא נורא. לפעמים אתה נדלק וגם אם מסתבר מהר מאוד שזאת לא אהבת אמת, לפחות רשמת עוד התרגשות קטנה ברזומה. זה גם הרבה פחות מסוכן וממכר.

הפראטליז, “Costello Music”
(Island)