איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?
אני לא שומע מוזיקה במהלך העבודה, אלא עובד בזמן שאני שומע מוזיקה. אני מקשיב למוזיקה על בסיס יומיומי. בדרך כלל כשאני מגלה שיר שמשפיע עלי ועושה לי משהו בפנים אני משתמש בו בעבודה שלי, או מתבסס על התחושות שהוא מעלה בי. אני הופך את המוזיקה שמשפיעה עלי ביותר לחלק מהיצירה שלי. לכן אני תמיד מסתובב עם 3MP. בבית כמובן כל הזמן מתנגנת מוזיקה ואני תמיד חוקר ומחפש להקות חדשות וסגנונות מוזיקה שמתאימים לי. אני מאוד מגוון: מוזיקה קלאסית, ערבית, מטאל, אלקטרונית, גותית, ולפעמים ישראלית.
בין המוזיקאים שאני אוהב: מאג'דה אל רומי, מרסל חליפה, פיירוז, אמל מורקוס, ג'וליה בוטרוס, diary of dreams, the cruxshadows, covenant, marilyn manson ,apoptygma berzerk, salem.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
אני לא רואה טלוויזיה, בעיקר קורא ספרים או צופה בסרטים. מה שמשפיע על היצירה שלי הם אירועים יומיומיים, גם כאלה שרואים או שומעים בחדשות, שאותם אני צורך דרך האינטרנט, הרדיו או דרך הטלוויזיה כשאני חולף על פניה במקריות מוחלטת. לאחרונה קראתי את סדרת הספרים של אן רייס, הסופרת שחיברה את "ראיון עם ערפד".
ספר שהשפיע עלי מאוד היה "על אאוטסיידרים ומורדים" מאת גבריאל רעם. רעם סוקר את הסיבות המניעות אנשים מסוימים להיות אאוטסיידרים, נוקט עמדה ברורה ביחס לגורלם הקשה והאופציות העומדות בפניהם, ובוחן מונחים מרכזיים הקשורים במרד ואאוטסיידריות (כמו ניכור, חריגות, קונפורמיות, בורגנות, וניהיליזם).
עוד בוואלה!
אני אקטיביסט מטבעי
איזה אמנים ויצירות השפיעו עליך?
אמנית שהשפיעה על מהלך העבודות שלי היא אניסה אשקר, אמנית פלסטינית שפועלת בארץ ובחו"ל ומתמחה במיצג. במיצגיה היא משתמשת רק בשפה הערבית. כך אשקר גורמת למי שאינו מבין את השפה לעמוד נבוך ומבולבל, ואפילו מבויש על זה שאינו מכיר את השפה הערבית. היא נוהגת לכתוב על פניה כדי להדגיש את מוצאה הערבי. העבודות שלה מאד יפות מבחינה אסתטית, ויחד עם זה מקוממות את הקהל. היא מצליחה להכעיס את הקהל הערבי על-ידי האקטים הלא מקובלים שהיא בוחרת להציג (כמו כתיבה על הפנים). מבחינת הקהל היהודי זה אקט שנחשב אלים ולא מובן, שיוצר בלבול וחוסר תקשורת. כי הקהל היהודי לרוב לא מבין מה כתוב. הביקורת מצויה באקט הזה.
אמנים נוספים שאני אוהב: ניר הוד, פייר וג'יל, דיוויד לה-שאפל, סינדי שרמן, נאן גולדין, שירין נשאת ויאן סודק.
איזה נושא חברתי יכול להקים אותך מהכורסא לפעול?
כל המציאות מטרידה אותי: החל בכיבוש וכלה בדיכוי נשים, הומואים, לסביות, בי וטראנס-סקסואליים, ניצול פועלים, אבטלה, הומלסים, וחתולים רעבים ברחוב. אני אקטיביסט מטבעי ולקחתי חלק בהרבה תחומי פעילות: נגד הכיבוש והמלחמות בעיראק ובלבנון, פעילויות לשינוי חברתי, פעילויות קוויריות, הדרכתי ילדים ונוער במשך שנים, ולקחתי חלק בפעילויות של הקבוצה האנרכיסטית בתל אביב.
אני לא יודע להרביץ
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גר ברחוב דרור ביפו. לפני כמה שנים יכולתי להסתכל מהמרפסת ולראות את הסוחרים של שוק הפשפשים פורשים את הסחורות שלהם על הרצפה ומוכרים, ואפילו יכולתי לראות חלק מהים וצריח של מסגד, אבל לא מזמן בנו מול הבניין שלי פרויקט עצום של מגורים יוקרתיים וזה הנוף שלי היום. חלונות ומרפסות של אנשים עשירים. הייתי מעלים את הפרויקט הזה.
כל העיר יפו משפיעה על היצירה שלי. יפו היא עיר מדהימה שהאוכלוסייה בה מאוד קשה חברתית וכלכלית. זה נובע מהזנחה מתמשכת של הרשויות ושל המוסדות. בעיני זה דוגמה קלאסית של דיכוי חברתי. משם מתחילה היצירה שלי לצמוח: העוני, האבטלה, האלימות, חוסר החינוך, ההשלכות של זה על החברה ועלי כתושב יפואי.
מהם הרגלי הגלישה שלך?
האינטרנט זה רעיון גאוני. אני גולש המון. כשיש לי זמן פנוי אני נכנס לגוגל תמונות, מקיש מילים אקראיות, וצופה בתמונות שמתקבלות. כך אני מגדיל את אוסף התמונות שיש לי במחשב. אפשר לומר שאני מכור למנוע החיפוש גוגל.
אימייל מהווה עבורי תקשורת חלופית במקום הטלפון, וכמובן המסנג'ר. יש לי חברים שאני מדבר איתם רק דרך המסנג'ר אחרת אני מאבד איתם קשר.
מה הרינגטון שלך?
הרינגטון שלי הוא Toccata של באך. יש לי טלפון ישן ואין לי הרבה אופציות ומכיוון שחברי עידו אמר לי שהרינגטון הקודם שלי מזעזע (השריקה מהסרט kill bill) החלטתי לשנות אותו.
למי היית מכניס מכות?
אני לא בנאדם אלים ואני לא יודע להרביץ, אבל הייתי שמח להכניס מכות לכל הילדים שעיצבנו אותי בגן ובביה"ס.
את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?
הייתי מזמין לבירה את טל דקל. טל הייתה מרצה שלי בתקופת הלימודים במדרשה. היא מלמדת פמיניזם מגדר ורב תרבותיות, והיא אחת המרצים ששינתה את תפיסת העולם שלי והעשירה אותה עד אין ערוך. הייתי מסתנן לשיעורים שלה כשהיו לי חלונות במערכת.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
כשהייתי בן 11 למדתי אמנות במרכז הקהילתי ביפו. הייתי רוצה שהמורה שלי מהמרכז, עינת חלפון, תראה את התערוכה שלי; שתראה מה נהייה ממני 14 שנים אחרי. הייתי רוצה שההורים שלי יראו את התערוכה. יש לי הרגשה שיש הרבה דברים שהם לא יודעים עלי.
מה ההתמכרות שלך?
אני נוהג לצפות בסרט "בת הים הקטנה" של דיסני כבר יותר מעשר שנים. אני מצטט משפטים ממנו בלי סוף, וזה בא לי בטבעיות כחלק מהדיבור שלי. אנשים שמכירים את הסרט מזהים, משתפים פעולה, ונהנים מזה. אחרים לא יודעים על מה אני מדבר. לאחרונה אני מוצא את עצמי נרדם כשהסרט מתנגן במחשב שלי.
עוד בוואלה!
עוד בוואלה!
תיק עתונות:
לראפת חטאב (25) יש כמה דמויות: בשעות הבוקר המוקדמות הוא מורה לאמנות בבית ספר נוצרי ביפו; במהלך היום הוא אמן מיצג, צלם ,פעיל חברתי וחבר בקבוצת האמנים המנהלת את גלריה אלפרד; ובלילה דראגיסט נוצץ המעביר מסרים פוליטיים נוקבים במסיבות הקווירחנה - האלטרנטיבה הראדיקאלית למסיבות הגייז הנהנתניות. התנועה מהיומיומי והאקטואלי ועד הזוהר והגרוטסקי באה לידי ביטוי בתערוכת היחיד שלו שנפתחת היום (26 באוקטובר) בגלריה אלפרד בפלורנטין. בערבי הפתיחה והנעילה של התערוכה יופיע רפאת עם המיצג "איראן, ביירות, פלסטין ואני" , ובין לבין יוכלו הצופים לחזות בתיעוד וידאו של ההופעה.
המיצג התיאטרלי ,הצבעוני, המגוייס והבוטה של חטאב מתייחס לשלושה אירועים: תלייתם הפומבית של שני צעירים באיראן לאחר שהורשעו בקיום יחסי מין הומוסקסואליים, מלחמת לבנון השניה, ומשטר הכיבוש בשטחים.
חאטב רואה את האמנות שלו כחלק מעשי במלחמתו נגד המצב הפוליטי והחברתי. "כערבי החי בישראל אני מושפע מהדיכוי היומיומי המתמשך וכך גם מהדיכוי והכיבוש בגדה המערבית ובעזה. פעולות דיכוי נגד קבוצות חלשות ומוחלשות שאני מרגיש חלק מהן גורם לי להתמרד נגד הסדר הקיים. בעיני אמנות היא כלי שבאמצעותו ניתן להעביר מסר חברתי, להתמודד עם המציאות ולבקר אותה. באמנות אתה מראה פן אחר של מאבק, שהוא לא אלים או אגרסיבי אלא אסתטי".
בפתיחת המיצג הוא מוריד שני צעירים מחבל תליה ו"מחזיר אותם לחיים", ובמהלכו הוא שר, מבצע הופעת דראג וליפסינג, והופך לקרבן הנתלה על החבל בעצמו. הסוף, לפי מסורת הדראג, צפוי להיות מלא קיטש ואופטימיות אך עם טוויסט אירוני.
לאופטימיות הזו יש גם עוגן מסויים בחיים הממשיים של מי שאמור להיות בשולי השוליים של החברה: "למרות ובמקביל לסבל האנושי שממשיך להתקיים, החיים האישיים שלי הם בעצם טובים. התאפשר לי ללמוד אמנות במדרשה, אני עוסק באמנות וחלק מגלריה אלפרד, בה אני יכול להציג את התכנים שלי למרות שהם עוסקים בנושאים שאינם קלים לעיכול".
רפאת חטאב - "איראן, ביירות, פלסטין ואני". גלריה אלפרד, פלורנטין 13, תל אביב. 26 באוקטובר - 23 בנובמבר.