פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מישל קישקעס

      פתיחת הקרביים והפנטזיות של מישל גונדרי ב"מדעי החלום" יצרו בעיני רותם דנון סרט מושלם

      עזבו אתכם. אל תתחילו להשוות את "מדעי החלום" ל"שמש נצחית בראש צלול". נכון, בשניהם צולל הבמאי מישל גונדרי אל נפתולי ההזיה והניסיון הנואש לשלוט בראשינו. אך לא כדאי לשפוט את סרטו החדש של גונדרי לזה מ-2004, שהיה הסרט הטוב ביותר באותה שנה והישג תסריטאי ענק של צ'רלי קאופמן. מדוע לא להשוות? א. אף פעם לא כדאי להתבאס (לא שיש חשש כזה כאן) ו-ב. גונדרי, מבחינה מסוימת, מרגיש מספיק בטוח ב"מדעי החלום" לעשות מבחינתו את החשוב שבסרטיו עד כה, ולרקוח לקדירת החלומות שלו הרבה מאוד מעצמו. וכשהקישקעס האישיים מצליחים לייצר ציר ראוי למעדן קולנועי, יוצא כזה המתקרב ליצירת מופת. תשאלו את דרור שאול.

      לסיכום ביניים, אם היה חשש שלא ניתן יהיה לשחזר את התחושה המופלאה שנתן "שמש נצחית", הוא התבדה. ואם נשפוט בדקדוק את "מדעי החלום", ניטפל לטכניקות ישנות; לשטחיות קלה – לכאורה - במקומות מסוימים, לא נוכל לקרוא לו סרט מושלם. ומבחינתי, הוא סרט מושלם.

      סטפן (גאל גרסיה ברנאל) הוא צעיר מקסיקני-צרפתי, שבא לפריז לאחר מות אביו ולבקשת אימו (מיו מיו), לעבוד כמעצב בחברה המוציאה לוחות שנה. הוא אמן חולמני, שיוצר צעצועים, תפאורות וחלומות, רובם משמשים כסט לתכניתו הדמיונית ב"ערוץ הטלוויזיה של סטפן". בערוץ הוא פורש בפני צופיו הלא-קיימים את מדעי השינה (או "החלום"), ומתרגל סוג של פסיכו-תרפיה הפוכה, בה הוא מנהל דיאלוגים עם האורחת הקבועה בתכנית – אימו – איתה הוא חוזר לפלאשבקים מילדותו. בדירה מולו גרה סטפני (שרלוט גינזבורג), מושא אהבתו הטרי, וההתמודדות הכי קשה שהוא הכיר עד כה. סטפן מנסה לבטא את רגשותיו, לנרמל את יחסיו עם סטפני והעולם ולשלוט באופן מסוים בחלומותיו – בין אם בהקיץ ובין אם בשינה. תהליך ההתבגרות המואץ הזה, ככל הנראה, אינו אפשרי עבורו.

      גאל רודף גאל ונשבר

      חבל שאין עוד מישל-גונדרים בתעשיית הקולנוע. שילוב שכזה, בין אנדי וורהול לאנג לי ורוברט זמקיס. גונדרי הוא אחד מהבמאים-אמנים היחידים שפעילים בקולנוע המסחרי, והוא עדיין לא מצא את ה"Mass Market", כמו טרי גיליאם או טים ברטון. מעניין, למשל, להשוות אותו לאחרון: ברטון הוא אילוסטרטור מבריק ועתיר דמיון, אך כזה שגם שולט בכל גוון וקו בשרטוטיו. גונדרי, לעומתו, נדמה יותר לאמן, הנלכד בתוך הציור של עצמו ומשלים עם הגזירה בחינניות אין-קץ. ובהקשר המסחרי הזה, יכול להיות שתקציב גבוה יותר לסרט (שנעשה בשישה מיליון ד' בלבד) היה רק גורע מתמימותו וקסמו, שמתבטאים בכל גזיר נייר שגונדרי מעצב באהבה ודמיון מדהימים.

      אני מקווה שגונדרי ימשיך את החיבור עם ברנאל, שההופעה אותה הוא מוציא ממנו גורמת למאניה המתוקה של ג'ים קארי ב"שמש נצחית" להחוויר כמעט. ברנאל, מעבר להיותו הגבר היפה ביותר בעולם, הוא אחד השחקנים הטובים שפועלים כיום, והמשך ההתפתחות הבינלאומית שלו (מהקולנוע המקסיקני לקולנוע דרום-אמריקאי ["דרום אמריקה באופנוע"], אירופי ["חינוך רע"] ואמריקאי ["בבל" המסקרן שייצא השנה]( הופך אותו לממתק מסכי, רב-שפות ופנים. כזה שכל במאי, בכל מדינה, יכול להתברך בו.

      זהירות: מיני-ספוילר בפיסקה האחרונה

      הדמויות של גונדרי מדויקות להפליא, בין אם זו הראשית, של ברנאל - שלמעשה משחקת באופן ברור עם שני חלקי השלם: המשוגע (סטפן) והשפוי (סטפני), ועד הסייד-קיקס המושחזים (לצד מיו מיו, שימו לב לאלן שאבה, בתפקיד חונק מרוב צחוק). הבחירה של גונדרי לעבוד בשפתו, צרפתית, ובעירו פריז, מצליחה לנצח בשתי גזרות: האחת היא האווירה הסהרורית והדיאלוגים שעובדים כנראה היטב רק בשפה הזו (עם קטעים שהזכירו לי את אחת הקומדיות האהובות עליי, "סיפור בזיג זג"), והשניה היא הניגודיות המופלאה שהוא יוצר בין סיפור האהבה הצבעוני, בעל הפן הילדותי, של סטפן וסטפני, לבין הלוקיישן בו הוא מתפתח – העיר הכבדה, הרצינית ובעלת הצבעוניות האירופית האפרפרה, זו שהרומנטיקה שלה היא קלאסית, של בקבוק יין אדום ושושנים, ולא של מיץ ענבים וסוכרייה על מקל.

      על פניו, לגונדרי היו את כל המרכיבים לכישלון פוטנציאלי – קאסט מורכב, דיאלוגים מרובי-שפות וארט משוגע, שבתוכו אמור לעבור תסריט עדין ורגיש. אך בתוך הסהרוריות המכושפת שבעיצוב הסרט (סוגריים ארוכים: כל העיצוב מהווה מעין הומאז' לקריירת הווידאו-קליפים המפוארת של גונדרי, שבכלל חזר השנה למוזיקה ובגדול, עם הרוקומנטרי "מסיבת שכונה של דייב שאפל"), מצליח גונדרי לשזור סיפור אהבה קסום וכואב ולחפור עמוק בצד האינפנטילי של כל אחד מאתנו, אותו צד בכולנו שרוצה לפעמים פשוט לשוב שנים אחורה ולדמיין שהמיטה שלו היא מכונית מירוץ, או שאם ממש נרצה, נוכל לפתוח חלון ולעוף מעל העיר. סטפן מלמד אותנו איך בנפש אחת יכולים להצטופף עננים של צמר גפן מתוק, לצד עצב ותסכול שלא תמיד מובנים לנו ממבט ראשון. וגונדרי, רב-אמן של רגשות, מילים וצבעים, מעלה אותנו על קרוסלה מענגת של 100 דקות, שבסופה אתה מקבל אגרוף אכזרי של מציאות לתוך הבטן.