במשפחות הכי טובות: סרטים מנחמים על משפחות לא מתפקדות

עד "אמריקן ביוטי" העדיף המיינסטרים ההוליוודי לשמר את אשליית החלום האמריקאי, כולל שלמותו של התא המשפחתי. אבל גם לפני שקווין ספייסי (המעצבן) ירק למשפחה הגרעינית בפנים, אם התרחקת אפילו מילימטר מהוליווד מצאת אינספור סרטים שהציגו משפחות מפורקות, מפוררות, מנוכרות או סתם דפוקות. לכבוד סנסציית סאנדנס הנוכחית, "ליטל מיס סאנשיין", שעוסקת בדיוק בזה, ליקטנו עבורכם כמה סרטים אמריקאים נחמדים על משפחות קצת פחות נחמדות (על משפחות אירופאיות, אסיאתיות או ישראליות שאינן במיטבן נדבר בפעם אחרת).

אחרי אלימינציה של סרטים על משפחות חצי-מתפקדות, כמו החופשות המטורפות של צ'בי צ'ייס או שלל המשפחות הקולנועיות של סטיב מרטין, הגענו לרשימה הבאה, בה תוכלו לצפות בהפסקה בין פרק לפרק של "Arrested Development". טולסטוי אמנם אמר בזמנו שכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו וכל משפחה אומללה היא אומללה על פי דרכה, אבל אנחנו הרי יודעים שמשפחות מאושרות הן פיקציה.

מה שיפה במשפחות לא מתפקדות זה שהן נמצאות בכל מקום – גם בשכבות הגבוהות וגם בשכבות הנמוכות. לא מעט סרטים הוקדשו למשפחות דפוקות מז'אנר הווייט טראש, שאחד הבולטים בהם הוא סרט האינדי "Poor White Trash", שמציץ לתוך טריילר-פארק באילינוי.

שון יאנג ("בלייד ראנר") היא לינדה ברונקו - אם חד הורית שכל מטרתה היא לעזור לבנה להגיע לקולג' וללמוד פסיכולוגיה, משימה שהופכת קשה יותר ויותר אחרי שהבן הטמבל גונב חבילה של בירה ללא אלכוהול מהמכולת. היות ומדובר בתסבוכת שאפילו העו"ד ההילבילי רון לייק, שיש לו גינה מלאה בפסלים העשויים מפחיות בירה, אישה כוסית (ג'יימי פרסלי) ומשרד עו"ד ב-mall, לא יכול להוציא אותם ממנה, נאלצת לינדה לקחת את החוק לידיה. נחשו איך זה נגמר.

בתחילת הקריירה שלו התמקד ג'ון ווטרז בשוליים הקשים של החברה, אבל עם הזמן הוא התמתן מעט וגילה שמה שבאמת מעניין אותו זה לעשות סרטים על משפחות פרבריות טובות, שמתחת לחזות השלווה שלהן מסתתר טירוף מוחלט, שזה, כידוע, מצבה הקיומי של כל משפחה באשר היא.

פסגת היצירה שלו בתחום היא הסרט "פוליאסטר" ("Polyester"), בו עולמה של עקרת בית נוצרייה מפרברי בולטימור (אותה מגלם דיוויין) מתפרק כשהיא מגלה שבעלה (המנהל בית קולנוע לסרטי פורנו) בוגד בה עם מזכירתו; שבתה השרמוטה השמחה נכנסת להריון מפרחח במעיל עור אותו מגלם כוכב הפאנק המנוח סטיב בייטורז; ושבנה הוא פטישיסט כפות רגליים שדורך על בחורות בכל הכוח למען הנאתו המינית.

בהמשך עשה ווטרז עוד כמה סרטים מצוינים על משפחות דפוקות, בינהם "אמא סדרתית" ("Serial Mom"), בה מגלמת קתלין טרנר אם כל-אמריקאית שמרנית שהיא במקרה – או שלא במקרה - גם רוצחת סדרתית, ו"פקר" ("Pecker"), בו הופך סמול-טאון בוי עני מבולטימור (אדוורד פורלונג) לסנסציה החדשה של סצינת האמנות של ניו יורק, אחרי שתיעד במצלמתו את משפחתו הכוללת אחות גדולה שהיא Fag Hag, אחות קטנה המכורה לסוכר וסבתא זקנה, שנוהגת לשוחח עם איקונה של מריה הקדושה.

שלושת הילדים ב"משפחת טננבאום" ("The Royal Tenenbaums") הם ילדי פלא לשעבר. צ'אז (בן סטילר) היה גאון פיננסי בילדותו והמציא זן מיוחד של עכברים דלמטיים; ריצ'י (לוק וילסון) היה אלוף טניס; והאחות המאומצת מרגו (גווינת פאלטרו) כתבה מחזה עטור פרסים בגיל תשע. עשרים שנה עברו מאז ימי התהילה שלהם ומאז שאב המשפחה, רויאל טננבאום (ג'ין הקמן), נטש את משפחתו. היום צ'אז הוא אב עצבני לשני ילדים שנושאים את השמות הישראלים המהממים עוזי וארי (אגב, על שמם נקראת הלהקה האלקטרונית עוזי אנד ארי, אותה תוכלו לשמוע כאן: http://www.myspace.com/benshepard) שבקושי מתגבר על כך שאישתו נהרגה בתאונת מטוס; ריצ'י התחרפן באמצע טורניר מכריע, פרש מעסקי הטניס ויצא להפליג בים כדי לשכוח את עברו; אמא של כולם, את'לין (אנג'ליקה יוסטון), מתכננת להתחתן מחדש עם רואה החשבון שלה (דני גלובר); מרגו יושבת רוב היום באמבטיה בדיכאון עמוק, מעשנת בשרשרת ובקושי מדברת עם בעלה (ביל מארי); ואיליי (אוון וילסון), חברו הטוב של ריצ'י ומעין בן מאומץ של משפחת טננבאום, גדל להיות סופר מסומם שמסתובב בבגדי קאובוי.

משפחה מטורללת, עיצוב היפר-ריאליסטי מוקפד ויפהפה, קאסט משובח, משחק מעולה, תסריט מקורי ומצחיק ופסקול מושלם. לא ציפיתיייי מווס אנדרסון לפחות.

סרטיו של טוד סולונדז תמיד הילכו על הגבול שבין סאטירה חברתית לגיטימית לבדיחה מרושעת על חשבון החברה האמריקאית, אבל מצחיקים ככל שיהיו, צריך לב של אבן כדי לא לחוש בהם גם אמפתיה. במרכז העלילה של "אושר" ("Happiness") עומדות שלוש אחיות מניו ג'רזי שהבדידות והניכור בחייהן, בחיי הוריהן ובחיי כל הסובבים אותן כל כך עצומים שבא למות.

אבל זה היה לפני "אמריקן ביוטי". אחרי סרטו של סם מנדז הבין סולונדז שזה קל מדי להתעסק בחשיפת הריקבון המסתתר במשפחה האמריקאית הבורגנית, ולמרות שבמבט ראשון נראה ש"אגדות וסיפורים" ("Storytelling") ממשיך את "אושר" בקו הזה, מסתבר שהוא סרט הרבה יותר מתוחכם, שמביא טוויסט נוסף על התמה. במקום לדבר על החברה האמריקאית, "אגדות וסיפורים" מדבר על הדיבור על החברה האמריקאית.

ב"אגדות וסיפורים" מנסה סולונדז לתת דין וחשבון לעצמו ולמבקריו על הצורה בה ייצג את החברה האמריקאית בסרטיו הקודמים וגם לדון בסיבות ובמניעים לצורת הייצוג הזאת. בחלק הראשון של הסרט נחשפת במערומיה תרמית הפוליטיקלי-קורקט הגדולה, זו שסיבכה את סולונדז כשהעז לצחוק על פדופיליה ב"אושר". אבל מכיוון שהחלק הראשון אינו עוסק בכלל במשפחה, נתעלם ממנו לעת עתה.

בחלק השני של הסרט, במרכזו עומדת משפחה בורגנית יהודית, מעמיד את עצמו סולונדז במקום הנמוך ביותר, כשהוא משווה את עצמו לטובי (פול ג'יאמטי) - קולנוען כושל, עלוב ופתטי – ומנסה דרכו לברר איפה הוא עצמו נמצא ביחס לדמויות שלו. כשמישהי אומרת לטובי שהוא מתנשא על הדמויות שלו, הוא כמובן מכחיש, אבל האמת היא שעד כמה שהדמויות שלו עלובות, טובי עצמו הוא פתטי שבעתיים, מה שמעלה את השאלה האם העובדה שטובי הוא יוצר הסרט נותנת לו את הכוח להתנשא על הדמויות שלו. שאלה זו כמובן רלוונטית גם לסם מנדז ולכל הסרטים הקודמים ברשימה הזאת.

בדיעבד לא מעט אנשים התמרמרו על כך ש"אנשים פשוטים" ("Ordinary People"), סרטו הראשון של רוברט רדפורד כבמאי, עקף את "השור הזועם" של סקורסזה בטקס האוסקר של 1980. "אנשים פשוטים" גרף ארבעה אוסקרים, כולל הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר, בעוד "השור הזועם" זיכה רק את דה נירו ואת העורכת בפסלונים. אבל גם אם נעשה פה איזשהו עוול היסטורי, אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בסרט המבקר בחריפות את הבורגנות האמריקאית, מה שלא מנע ממנו להיות הצלחה קופתית גדולה.

הסרט, המבוסס על רומן מאת ג'ודית גסט, הוא דרמה מרגשת על משפחה ממעמד בינוני-גבוה באילינוי, שמתפוררת לאחר מות בנה הבכור בתאונת שיט. הבן הצעיר (טימותי האטון) שהיה מעורב בתאונה בה מת אחיו הבכור סובל מדכאון עמוק ורגשות אשם. הוא משתחרר מבית החולים הפסיכיאטרי בו היה מאושפז לאחר נסיון התאבדות, אבל לא בדיוק מקבל את התמיכה שהוא זקוק לה מאימו הקרה שתמיד העדיפה את הבן המנוח (מארי טיילר מור) ואביו (דונלד סאתרלנד) - עורך דין מצליח ואיש בעל כוונות טובות, אך אב שלא מצליח לתקשר עם בנו. זה סרט עצוב וקשה, אבל אחרי כל הקודמים, צריך גם אחד כזה.