הבאבא-לודה

אחת הטענות היותר מוצדקות ומופרכות בו זמנית היא, שעל מנת להיות מספר אחת, אתה חייב לעצמך את ה-אלבום, ה-קלאסיקה (כשעוד היה ערך למילה הזאת). רבים מאלו שבעניין של המוזיקה הזאת טוענים היום כי לודקריס הוא הבנאדם שלהם בהיפ הופ, נומרו אונו, ועדיין למרות רצף שירי הטומהוק הלא הגיוני שלו והעובדה הלא הגיונית לכשעצמה, שהבנאדם טרם נתן הופעת אורח רעה. ובתחילת שנות ה-2000 היו הרבה יותר מדי כאלו. בכולן מצחו היה חף מאגלי זיעה לאחר שיצא מהאולפן והותיר שם 16 תיבות, שיבאסו כל אחד שחושב שהוא יודע לעשות ראפ.

תשאלו גם את הבוס שלו, ללודה יש את הפלואו הכי רוצח בהיפ הופ המסחרי; פלואו שעושה שיר למה שהוא, כזה שמאפיל גם על המפיקים החמים של הרגע. לודקריס, ואני מניח שגם את זה הוא למד מג'יגה, תמיד שומר את עצמו חם יותר מהם. שיט, הבנאדם הרי יכול לשבת על רעש לבן מהטלוויזיה שלכם ועדיין בנות ירקדו. אפילו הסטודנטיות לקולנוע עם האולסטאר שחולות על הסטרוקס. הכל בקול. ואחר כך בסטייל והפאנאן הבלתי נתפש שיש במילים המשוננות והכל כך מצחיקות שלו. לודה, סטלן לא קטן, יודע לזרוק הוריקנים מילוליים לאוויר ומעביר את המאזין מנקודה לנקודה בדיוק פרחחי, כאילו הימנית של מוחמד עלי בימיו הטובים יוצאת לו מהפה, ככה בקטנה, פאנץ' אחרי פאנץ'. 6 שנים אחר כך, הוא עדיין עף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה.

שש שנים בביזנס ולודה ממשיך להפנים את לקחיו וללמוד משגיאותיו, מעטוות כלל שיהיו. לודה תמיד בידל את עצמו מכל סצינה, לא הפך את עצמו לדובר של הדרום למרות שיכל, הופיע בסרטים בדרך כלל בדמות ראפר, והצליח לצאת מהם בכבוד. על כל סרט שעשה הוא הוציא אלבום, או לפחות סינגל ששרף את המצעדים בעולם. לודה הוא לא עוד ראפר שהפך לשחקן - הוא איום על ההיפ הופ כולו, רק מהטעם שהוא פשוט נהנה לשחק איתו. ועכשיו, האיש הוציא את הדבר היחידי שבאמת חסר לו, כדי למסגר עצמו סופית בתוך הרובריקה המאוד מלחיצה והממש לא מתגמלת של 'להיות מספר אחת ולהישאר בחיים' - האלבום שלו.

צריך רק להעיף מבט בעטיפת "Release Therapy" ולהבין שמישהו פה השתנה. האיש מסופר, עיניו עצומות לרווחה ונראה כאילו הוא שקוע בתפילה. רחוק מרחק אטלנטה מחולון, מאותו אדם שפיזר מלח על רגליה הטעימות למראה של מישהי בעטיפת "ציקן אנד ביר", אלבומו הטוב ביותר עד עתה. עדיין לא קלאסיקה, אבל קפיצת מדרגה משמעותית ליוצר מיליונר, שלא מפסיק לעבוד ולדחוף את גבולותיו קדימה.

תקליטו החמישי של כריס ברידג'ס שם את הז'יטונים על המילה הראשונה במשפט הזה. יש כאן תקליט כמו פעם, עם 14 שירים ושני צדדים מובהקים, שמגולמים היטיב בשמו. לודה, שועל עסקים ובדרן בחסד עליון, ממשיך את המסורת שלו - להוריד את הנוגרה ישר לעצם האף על ההתחלה עם קטעי האינטרו הכי טובים. "Warning" פותח את הצד הקלאבי של האלבום, שיכול להיות גם בית ספר לדי ג'ייז ב"איך מחזיקים רחבה כשיש לך ביד רק תקליט אחד"."Grew Up Screw Up" לוקח סמפל של ביגי, Chopped & Screwed , סטייל בו לודקריס מתווה את הדרך בה האלבום הזה ילך. חכם יותר מאי פעם ובטוח יותר מאי פעם עד כדי להגיד משהו שנשמע כמו " I'm still the best but now I’m grown with more ranges than a Texan/ I’m a heavyweight, you niggaz is lighter than my complexion ". וזה בא מפיו של מי שעד לא מזמן הצטלם לקליפ כשגמד צבוע בכסף תלוי לו על שרשרת.

לאחר כל הדרמה המשובחת מגיעים צמד קטעים של הנפטונז, אחד יותר טוב מהשני. הראשון הוא הסינגל הבן אלף זונות "Money Maker" והשני אפילו יותר טוב ממנו, שמזכיר למה הנפטונז הם הנפטונז – "Girls Gone Wild". תנחשו לבד על מה השיר ותבינו למה הבנות אוהבות אותו כל כך. הגוד טיים ממשיך עוד שני שירים קדימה, בתוכם לודה מספר סיפורים שבאים על חשבון משפטי הרדיקילס המפורסמים שלו, אבל האיש בן 28. הוא אומר את זה כמה וכמה פעמים. כי זה המסר החזק של האלבום הזה - האיש התבגר.

הוא מוכיח עד כמה בצידו השני, המהורהר, נוגה (כן, כן באמא שלי) והמעורר מחשבה ברגעיו הטובים. השיר עם בובי וולנטינו - זמר הסול ב-DTP הלייבל של לודה - מתפקד כשיפטר שמעביר צד ועושה את זה הרבה יותר טוב מאשר אר.קלי שקופץ לביקור שיר אחד כך ומסמן את הפעם הראשונה באלבום בה מעבירים אותו קדימה.

להוציא את השיר הזה, לודה באמת עושה כאן משהו חדש, כשהוא אשכרה מדבר ולא רק מעביר דאחקות כמו שרק הוא יכול. "Tell It Like It Is" הוא סוג של סמינר לבכיינים עצלנים שכל היום יושבים ומקטרים; "Do Your Time" יחד עם ביני סיגל (תקשיבו לאלבומו האחרון. הכי הפתעה) הוא בי"ס לאלו שלא רק קיטרו, אלא גם שמו מסיכה על הפנים ונפנפו בגלוקים מול פניהם של סינים בעלי חנויות, שמצדם מיהרו להזעיק שוטרים. בכנות נדירה לודה מעיד על עצמו שהוא מעולם לא מכר קוק, אבל עדיין הוא הבנאדם; הוא לא ישב יום אחד בכלא, אבל אמר את הדבר הכי חשוב למי שכן – "Do your time and don't let your time do you".

מארי ג'יי מברכת את האיש בפזמון בון בון בשיר בו הוא מספר את סיפורן של שלוש ילדות שונות שבורחות מהבית, כל אחת מהסיבות המבאסות שלה. האלבום נגמר בתפילה, סוג של וידוי, ממי שפעם התפאר שיש לו שרלילות בכל אזורי החיוג הקיימים בטלפוניה העולמית.

וזהו, סוף. אשכרה מרגיש קצר מדי, ועם עד עכשיו לא השתכנעתם, מתי שמעתם אלבום היפ הופ שנשמע קצר מדי? לודה יכול בשקט להתפנות להוצאת אלבומו הבא (יש כבר תאריך). כרגע אין אף אחד שיכול לתת לו פייט. או כמו שהוא אומר את זה - לפחות לא עד שג'יי זי, הבוס שלו יוציא את אלבום הקאמבק שלו.

נ.ב.

לכל אלו שהורידו לפני כחודש את האלבום ובצדק לא מבינים על מה אני מדבר פה, עבדו עליכם. שמו ברשת במסווה של "ריליס תראפי" ערימה של השירים הכי גרועים בעולם, שאין להם שום קשר עם האלבום הזה. אל תשכחו מי עומד בראש חברת התקליטים שחתומה על התקליט הזה. תמיד אפשר ללמוד עוד משהו על איך עושים באזזז.

לודקריס, "Release Therpay" (הליקון/ Def Jam)