מקור ראשון

זו פתיחת התערוכה הראשונה שאני מגיעה אליה בניו יורק, מאז שנחתתי. האמנים הישראלים מתגודדים להם ליד העבודות בגלריה הקטנה. פרצופים מוכרים. כמעט כמו בתל אביב, בבית. אבל אני לא בבית: אני באפר ווסט סייד מנהטן. הסאונד הוא בליל של עברית ואנגלית. הכיבוד הוא (תנחשו) חומוס עם פיתה. הגלריה נראית כחלל סטרילי ומאורגן היטב, ומהווה ניגוד לתכנים הקשים של העבודות, לחום המזרח תיכוני, ולזה שבלב. חלק מהמוצגים בתערוכה הם 'גלגולים' של העבודות המקוריות, המתקיימות כאן במדיה שונה מזו שבה נוצרו, מה שמגביר את תחושת הדיוק והריחוק.

"בניו יורק יש המון אמנים ישראליים שמנסים לפרוץ בקריירה בינלאומית. המקום הזה מנסה לעצור ולענות על הרצון לקשר ובית," אומרת ענת ליטווין, אמנית ומנהלת הגלריה "מקור", בה מוצגת התערוכה. היא עצמה הגיעה לכאן לכבוש יעדים מקצועיים, וללמוד לתואר שני במדיה משולבת בהאנטר קולג’. משנת 2002 היא מציגה ומנהלת את הגלריה.

- זה לא קצת מוזר להגיע עד לניו יורק ולחפש בית, לאום ותחושת שייכות?

"בגלל המרחק וחוסר המחויבות, מהפרספקטיבה של האמנות העכשווית אפשר להתבונן ולחקור את הזהות היהודית. אני עושה זאת דרך הנוודות, שלי, של היהודי הנודד, שתמיד הוא חסר מרכז, בפריפריה".

הגלריה היא מעין ענף של "Y92", מוסד יהודי לתרבות שנוסד לפני 130 שנה. היא מתמקדת בקהל צעיר דרך פעילות תרבותית. "מקור" מציעה תכנית שנקראת 'ארטיסטס רזידנסי' ((Artist Residency המזמינה אומנים לתהליך משותף של יצירה, שבסופו מתקיים אירוע אמנותי, המשמש להם במה וחשיפה. התערוכה הנוכחית כוללת אמנים מישראל, המזרח התיכון, ארה"ב ואירופה, והעבודות נאספו בצל המלחמה.

מתוך רצון לקשר עם ישראל, הגלריה משתפת פעולה עם המגזין הישראלי לאדריכלות "בלוק". "החיים בישראל סותרים הרבה ערכים של יהדות, סובלנות וקבלת האחר". אומרת כרמלה יעקובי-וולך, עורכת המגזין "בלוק", שקפצה לאירוע הפתיחה בניו יורק. עינת מנוף, גם היא עורכת את המגזין וגם אוצרת את התערוכה, אומרת שהיא מנסה לייצר "דיאלוג מזרח-תיכוני פוסט-המלחמה".

"ניסינו להגיע למקום שמוציא את תפיסת המגזין לאדריכלות החוצה. החלטנו לדבר על הגג המזרח תיכוני.", אומרת מנוף. הגג, שאמור להגן על הבית, להגדיר טריטוריה ולתת תחושה של ביטחון, הופך בתערוכה, למקום חשוף שמעורר תחושה של בלבול, פירוק ואובדן גבולות. "בשעת מלחמה הגג המגן הופך לעמדת הצלף, שמתפקידו 'להוריד ראשים'", אומרות האוצרות.

חלק מהעבודות עוסקות במלחמה עצמה, באופן ברור, כמו למשל עבודתה של אנאבל דאו - אמנית לבנונית, שבעבודתה יוצרת כעין בקע בין הקירות המזכיר וגינה , ועליו משפטים ואותיות בערבית שנכתבו ישירות על הקיר בגלריה: "בלבנון אין לנו מקלטים". את המיצב מלווה עבודת סאונד של האמנית גרטה ביירום, המשמיעה את קולות בני משפחתה בשעת הפצצות על ביירות. העבודה נעשתה במיוחד לצורך התערוכה ומצליחה להעביר משהו שברירי וכנה.

אניסה אשכר, מישראל, בצילום שחור לבן, שופכת זפת על גבר באמבטיה, בקטע מתוך מיצג שהציגה בגלריה הגר ביפו, "ברבור שחור". הגבר נראה כשאהיד, והאיום מתגלה למי שנעצר ומתבונן היטב בתמונה; אריאל עפרון מצלם מחנה פליטים שמתפרק וקורס לתוך מסך של בנייני תל אביב. המצלמה יוצרת קריסה של חלל אורגני לתוך חלל אורגני. העבודה מסקרנת, ומופעלת על ידי הצופים, המזוהים על ידי חיישנים וגורמים לדינמיקה על המסך.

ליאור גריידי הציב בגלריה מבנה בהיר בגובה 2.5 מטרים, המזכיר בצורתו בונקר – בעל 4 קירות, פתוח מלמעלה. בתוך המבנה כריות לבנות סטריליות למראה, העטופות ניילון. "זה מקלט שאמור לתת הגנה גברית, אבל גם חדר כביסה נשי ו'מכיל'. הכריות ארוזות בשקיות וחשופות לחוץ, לא במקומן הרגיל שהוא חדר שינה. המבנה בסופו של דבר לא מגן ופתוח לשמיים".

- למה הגעת לכאן, לניו יורק?

"הגעתי לפני עשר שנים מתוך רצון ליצור במקום שמנותק מהמוכר, מקום שבודק את הגבולות שלי מעבר להרגלים לשפה, למצוא את התמצית שלי."

- התערוכה נראית קצת כמו מעבדה לבידוד חומרים. חלק מהעבודות הוצגו בארץ באופן אחר ונראו שונה מאוד. למה?

"אנחנו באים ממשהו מאוד בילט-אין, תקומה וישועה, העולם נגדנו, המקום מגדיר אותך רק מעצם העובדה שהתעוררת בו בבוקר. בארץ המרחק בין המיטה והכרית הפרטית ובין הרחוב הוא מאוד קצר. מתוך רצון להתנתק ממקום שרווי בהתנהגויות והתניות, ניסיתי להעמיק את הידע וההבנה שלי בשפה ובתרבות המקומיות. היה לי רצון לבוא ולזקק ב'מעבדה של ניו יורק' משהו שקשור רק אלי."

- והצלחת?

"לא. פתאום, כמו בקלישאה, אתה קולט שלא משנה לאן תלך, הזהות הישראלית היא חלק מהתמצית שלך. חשוב לי להיות בדיאלוג עם האמנות בארץ ולכן השיתוף עם המגזין "בלוק" היה משמעותי.

"אתמול קיבלתי דיסק של הראל סקעת, אני שומע אותו כל היום, ולא בגלל שזה הוא, אני שומע בקול את הגעגוע שלי."

ואני והגעגוע שלי הולכים לשתות סחלב בדלי של ג'מיל, הסמוך לשדרה העשירית, ד"ש.


Double Exposure – Middle Eastern Rooftops, גלריה Makor, מנהטן.