תעשיית היופי

היום זה נשמע דמיוני לגמרי, אבל הייתה תקופה, די מזמן, לפני נגיד 7 שנים, שבחורה שהייתה מקשקשת יותר מדי על הג'ינס החדש שלה, או על כמה שהפילאטיס לא סידר לה את הבטן כמו שהיא תיכננה – היתה נחשדת כריקנית ומתויגת כמשעממת רצח. בברים בתל אביב דיברו על קולנוע, לרוק הייתה איכות של ייסורים אמיתיים ובפריים-טיים צעקו פוליטיקה. רק פאנקיסטים ופרחות טיפחו כחתולות לקקניות את הצורה שלהם, והשתמשו ביותר מדי ג'ל לשיער. זה נשמע קצת מוזר, אבל באמת שהיו פה זמנים שאנשים היו מסתובבים בהם עם בגדים קצת דיכאוניים, מפגינים הרס עצמי ולא מבטאים בקול רם דאגה מכך ששרירי הידיים שלהם לא נראים טוב בגופייה.

אבל זה היה מזמן. השינוי החל עם אלישיה סילברסטון בסרט "קלולס", שאיכשהו שכנעה את כולם שלהיות פאקצה עשירה וריקנית שמתעסקת כל היום בבגדים, זה דווקא חמוד. זה המשיך עם "סקס והעיר", שדפקה בראש שאפשר להיות מורכבת רגשית ומתוחכמת ובמקביל להתמסר לשופינג ולבלות עם אוחצ'ות; וזה המשיך בזה שהבחורות שטופות המוח הפכו גם את הגברים שלהם לכוסיות, והמציאו את המטרוסקסואל. היום, אם אתה לא מדבר ברגעים אלה על הג'ינס הצמוד שלך, נפלטת מחוץ לשיח הציבורי ובענק. כל כלי התקשורת, כולל דנה ויס, מתעסקים באיך להפוך את הקוראים והצופים שלהם לפרחות.

חודש האופנה הטלוויזיוני, שנסגר בימים אלו ממש, מסמן את אחד משינויי המגמה של הבשר המטוגן על מדורת השבט: במקום התעסקות בידוענים עצמם, מתעסקים באקססוריז שלהם. ולמה התחלנו להתעסק כל כך בבגדים ובתסרוקת – כי המדיום הבידורי נשען יותר ויותר על סלבס ואלה, הבינו הצופים לאט לאט, תכלס די משעממים. הסיפורים האישיים שלהם, שנפרשו בכתבות ענק ובראיונות בתכניות אירוח, דומים לסיפורים של כולם. ההבדל היחידי הוא שיש להם לפחות צד אחד פוטוגני בפנים. מכאן, שאין באמת צורך לדבר איתם ולשמוע מה הכתיב להם המנהל האישי – די לצלם אותם ולכתוב משהו קצר ומנומק על איך שהם נראים ("פחחח. חיננית דוחפת אצבע מהמכנס של סמדר קילצ'ינסקי"). מספיק לגמרי, מניחים מקבלי ההחלטות, בתור תוכן בידורי אטרקטיבי.

לכל עמוד בעיתון יומי, לכל מוסף ולגיא פינס, יש היום מישהו שייכנס בלוק המזעזע של כולם. המוטו השכיח הוא להתנהג כאילו לסלבס פה יש מלא כסף ללבוש פראדה ואנחנו בהלם מזה ששרית וינו- אלעד הגיעה להשקה של גלידות שטראוס עם כפכפים. בגלל שהביקורת על הלוק שלהם הפכה לדומיננטית יותר ויותר, הסלבס התחילו לממן לעצמם סטייליסטים אישיים. אם יורדים על איך שאתה ניראה, מוטב לשכור איש מקצוע צמוד שייקח על עצמו את האחריות.

וכך מתגלגל לו הגלגל הקפיטליסטי. צרכן התקשורת רץ לקנות בגדים - כי וואלה פדיחה, הוא בדיוק לבש אתמול את אותם מכנסים מכוערים שמיה דגן לבשה כשירדו עליה ב"פנאי פלוס". חברות האופנה המקומיות, אלה שרוב העם יכול לקנות אצלן, מתעשרות והינה לכם עוד מגזיני אופנה (שימו לב כמה יש פה, כולל מוספים), עוד שלטי ענק של חברות אופנה שמציפים את נתיבי איילון (כאילו אנשים הפסיקו לקנות מכוניות ותנורים), וחודש אופנה שלם בקשת. מה שגורם לכולם להתעסק עוד יותר בבגדים ולמדינה להיות קלולסית וגלוסית מרגע לרגע.

השינוי השני הוא קריטי יותר - אז כולן הלכו עם תספורת רייצ'ל בשנת 95', אז מה? הטלוויזיה המשיכה את הפרוגרס הליניארי הקולנועי, יצירת אידיאלי יופי, נגישים פחות או מושגים יותר, בבלונז' או ברונט. זוכרים את אלישיה סילברסטון מהפסקה הקודמת? "קלולס" האלמותי השיב לזרם התת-עורי, בהסתר, עוד טרנד לוהט שיילך ויתעצם – המטאמורפוזה. כמה פשוט, כמה פוליטי-חברתי – לקחת כונפה, שהכיעור הסוציו-אקונומי שלה הוא זמני והפכפך, כמו ששוויון ההזדמנויות הקפיטליסטי רוצה להאמין – ולשפץ אותה כך שתראה כמו בלונדינית חרסינה מברגדורף. כמו, אבל עדיין אדמונית.

השלב הבא היה שהטלוויזיה הכניסה עוד רגל לסלון שלכם. פתאום היא כבר לא רק מציגה אייקונות אסתטיות ומגניבה את כולם על חיטובי מדונה בבגד גוף – היא גם מגישה לצופה את המספריים ואת סכין המנתחים, כדי להפוך את הצופה לאותו אידיאל שהיא עצמה מציגה. ובו בזמן, הופכת גם אותו למיני-סלב ומושא לפרומואים והערצה. זה לא רק דודו טופז, שמגשים חלומות ומפגיש אחים שלא התראו מאז הבריחה מליטא, זה אשכרה ניתוחים פלסטים בחסות האח הגדול ששלב הייעוץ כבר לא מספק אותו.

הטלוויזיה, ולא רק האמריקאית, מוצפת בתוכניות (באדיבות דצה, בעיקר), שמשפצות את אנשי היום-יום, והופכת אותם, קבל עם ועולם, לבבואה של האידיאל שהיא יצרה. מ"מהפך", דרך "המראה", "לרדת בגדול" והקצה הדרומי של המפה – "מלכת יופי ברגע" – בה עדן הראל ועודד מנשה דגו אימהות צעירות מקניונים נידחים והפכו אותן ליענו-מלכת יופי, כשבתכלס מדובר בלא יותר מאיפור כלה במספרת מושיקו וצ'יקו, רק שתמונות החתונה מוקרנות בערוץ 2 – זהו עוד שלב של התמכרות ותלות במכשיר והפיכתו לכל יכול. הוא לא רק מייצג את הבריאות, אלא הוא גם התרופה, הרופא וחדר האשפוז.

בכך הטלוויזיה מנציחה, בעצם, את אי יכולתם של הצופים להשיג בעצמם את המראה הנחשק. בעוונם, אחרי שנים של דיאטת פחמימות, הם פונים לאורקל, שיעזור להם להגשים את החלום. והקברניטים? רק שמחים לעזור, החמודים האלה. הפילנתרופיה הגאידמקית היא אפס קצהו של הנדיבות הטלוויזיונית. חסד במסווה של רחמים, ניצול ולעג בכסות עזרה. כמו דוכן הימורים, שנדמה לעתים כתקוותם האחרונה של החלשים והנדכאים, אבל מהווה למעשה רק עוד מקור לעשיקתם ולהגדלת הקיטוב והפערים, כך גם הטלוויזיה בעידן היופי החדש – הושט ידך וגע בה.