כפל קנז

ב"אודה לרוח המערב", אחת משלוש פואמות אותן מזכיר יהושע קנז ב"בין לילה ובין שחר", כמה פרסי ביש שלי, המשורר הבריטי המפורסם, לשוב לימי נערותו, אז היה שותף לריחופה הקליל והנועז של אותה "רוח מערב", מעל לגן עדן. "רוח המערב", אותו גורם חופשי ונסתר, היא אולי רוח הנעורים עצמה, רוח מטאפיסית שהייתה לו למשורר, ואבדה לו בבגרותו.

תפיסה דומה מציג אריק, אחד מהתיכוניסטים שקורותיהם בשנת לימודים אחת מתוארות בנובלה של קנז מ-1978. אריק, הסטיריקן הציני של החבורה, אחד משניים בלבד שלא חברים ב"תנועה" (השני הוא הדובר בנובלה), אוחז בדעה כי ככל שהאדם מתבגר, הוא "נחלש יותר ויותר מבחינה גופנית ושכלית", וכי המבוגרים מסתירים מהצעירים את העובדה שבין גיל ההתבגרות לגיל עשרים האדם נמצא בשיא התפתחותו המינית והאינטלקטואלית, על מנת להוליכם בתלם החברתי ולמנוע את פריחתם. כשיגלו את האמת, כבר יהיו מבוגרים מדי, "המוות כבר יהיה [בתוכם]". המתח בין ההליכה בתלם לבין השחרור, הוא הדבר עליו מתעקש קנז, לאורך יצירתו בכלל ובנובלה זו בפרט.

קנז במיטבו כשהוא כותב על חוויות שמוכרות לכולנו. לכאורה, כולנו מכירים את התיכון הישראלי, כפי שנכיר את הזקנה הישראלית של "בדרך אל החתולים" וכפי שהשתפשפנו בטירונות הישראלית בדומה לחבורה ב"התגנבות יחידים". דווקא בסיטואציות סטנדרטיות אלו מפליא קנז לחדש ולהעמיק את המושגים המכוננים של תרבותנו. בתוך כך הוא קובע אמיתות נהדרות, כמו זו החולפת בראשה של נעמי, אחת מנערות הכיתה, השייכת לה ודחוייה ממנה בו זמנית, היודעת ש"היפים עשויים להכאיב מבלי דעת", אמת המקפלת בתוכה את הנובלה כולה.

דמותו הזרה והפראית של פסח, בחור שנשאר מספר כיתות ועל כן הוא מבוגר מחברי כיתתו ושונה מהם, היא שמסמלת את המאבק בין היחיד לחברה, כשהנערים מתאמצים "לבייתו", להרגיע את חיית הבר שבתוכו, ובעצם בכך מכניעים אותו והורגים את נפשו. עם זאת, הסתירה בין הפרט לכלל נמצאת בחיבוטי הנפש של כל הדמויות. ניתן, למעשה, לראות בהם את ששת פינותיה של נפש אחת.

תוך שיח מתבגרים מרדני ורגיל, לכאורה, עומד קנז על המצוקה הגדולה של היחיד הישראלי, הנדרש לקונפורמיזם של עשייה, של תרומה ושל התבטלות בפני הסוציאליזם, אשר בצידו ויתור גדול והרסני על העצמי. דבר זה בא לידי ביטוי בדמותו של פסח, אך גם בדמותו של הדובר, אשר, לדוגמא אחת, מזדהה עם עשרות תחנות הרדיו הנאבקות על תדר אחד, באחת מהמטאפורות הנוגעות והמדויקות של הספרות העברית, גם בדמותו הדיכאונית של אריק וזו המיוסרת של נעמי, ואפילו בדמותו של אלי, הנער הכל-ישראלי, המצטיין בכל, שבסופו של דבר אינו מאמין בשוויון, ורואה עצמו נעלה על השאר.

מול הרצון לעוף עם רוח הנעורים, עומד הצורך להתקבל ולהיות "מיושב". הפראות היא נחלת הכלל – אלי הוא אלים כמו פסח, ואף הוא, כמו פסח, יפרוק עול מיני בשבוע גדנ"ע אליו נשלחת הכיתה, שאותו מגדיר אריק כטקס חניכה שבטי, לקוי בשל הכבלים המודרנים ועל כן כזה שלא ממלא את מטרתו. אולם בעוד אלי משחק את המשחק החברתי ועל כן מזוכה מכל אשמה טבעית, פסח, המחוספס והחסר כישורים חברתיים, בוחר בפריקת עול מינית אלימה, שאינה תואמת לכללים, וייאלץ לפרוש מהחברה. שניהם נתפסים כמסמלים את היופי, אולם אחד מהם יפה במתינות, באופן מוכר וניתן לקבלה. השני הוא הקצה השני של התרבות, פורע החוק, שניסיון לאמצו הוא כניסיון לחבק נמר ושיופיו בלתי ניתן להכלה בחברה מתוקנת וממסדית.

בתווך נשארים הרגילים, לנצח נדחקים לבחור בין צביעות וקבלה לבין אותנטיות ודחייה, נידונים תמיד להכרחיות המזיקה של פריצת החוץ למעגל ההגנה של היחיד. שם הנובלה, הלקוח משירו של אלתרמן, מסמל אם כך לפחות שני רבדים ששלובים זה בזה - אחד, את אותו שלב קצרצר וחמקמק, כמו הנעורים, שבין הלילה לבין השחר, בו הכל רענן, מותר ומוכר בלא מאמץ. השני, הניגוד בין האפל הבלתי מתורבת, המושך כל כך בגלל הסכנה שבו, לבין המואר, שבהיותו רגיל ונהיר הוא גם משעמם יותר ומדכא את החיות והנערות.

חיזוק חיובי מגיע, כתמיד, לספריה הקטנה, אשר במצעד מתמיד של הטובות ביצירות הקצרות של בכירי סופרינו, הופכת את ההווה הספרותי שלנו לנסבל יותר.

"בין לילה ובין שחר", יהושע קנז (הספריה הקטנה)