חייך, אכלת אותה

אוי, מימיי לא קיוויתי כל כך לאכול את הכובע שלי, כמו אמש בשעה 21:29. נכון שזה לא הוגן, וגם לא כדאי, לשפוט תוכנית כמו "פעם בחיים" אחרי פרקה הראשון או השני, אבל משהו מאד חשוב היה חסר אתמול בפתיחת העונה השנייה של הסדרה הזו. אני רוצה להאמין שאי הנוחות שלי נובעת מכך שהחליפו ללא שום סיבה טובה את השם שהפך למותג, "החיים על פי Y", ושיכנו אותה באכסניה חדשה של ערוץ שהומצא יש מאין בין לילה (דבר שקורה באופן מסורתי אצל yes, ונותן תחושה ששוב עובדים עליך), או שפשוט העיב עלי פולחן האישיות שעושים לעבריינים כמו אלפרון. אבל לא כך. הפרק הראשון של "פעם בחיים" פשוט לא היה זה.

גדולתה של העונה הראשונה הייתה, מלבד הליהוק המושלם, בהימנעות המוחלטת מנקיטת עמדה או מהצהרת הצהרות פומפוזיות על "ישראליות". נכון, היו בה מפגשי קצוות, אבל אלו נועדו בשביל לעשות מסיבה של פסיכוטיות ולא בשביל לשחרר אמירות פילוסופיות על מהות החיים בישראל. ההתמכרות של הכוכבים שמילאו בעונה הראשונה לרוח השטות הייתה אותנטית ואמיתית, ובגלל זה היא כל כך הצחיקה אותנו, לא בגלל שהיא גילתה לנו משהו חדש על עצמנו.

הרוח הזו, כך נדמה, אבדה לחלוטין. אווירה כבדה של רצינות מהורהרת עמדה במרכז הבמה בפרק הראשון, ששודר אמש. נכון, הדיינים ניסו לעשות שמח, אבל זו בדיוק הבעיה: הם ניסו כל כך חזק לעשות שמח, להפגין את הנוירוזה שלהם, וטירוף אמיתי, שנובע מדיכאון עמוק ומוצהר, הוא קצת פחות משמח מפיגור משחרר וטיפשי. אם אצל דיין האב זה עוד איכשהו נראה אותנטי, הרי שאצל ג'וניור החזות היא כל כולה כלבלבות מתלהבת ומעריצה, שרוצה, נורא רוצה, להיות כמו אבא, ואם ללעוס ריטאלין בקנטינה או לדבר לסיר לילה של תינוקות זה מה שצריך – אז סו בי איט. עבור הצופה, זה פשוט לא אמין ולא משכנע.

איפה הדמויות האלו, כה מומצאות ומבויימות עד שקל יותר להזדהות עם אחמדינג'אד מאשר איתן, ואיפה עדי נוימן הקופצת ראש לתוך ערימה של זבל פרות או מיכל אמדורסקי התולה עוף מת לייבוש על חבלי כביסה, ואחר כך צובעת את ציפורני רגליו. כולנו שמענו את השמועות שגם בעונה הראשונה היו רגעים מבויימים ולא הופתענו, כי כוכביה לא היו שחקנים טובים כל כך. יחד עם זאת, היה ברור שמשתתפיה שוקעים בחדווה לתוך האווירה הזו, ונותנים לה לשלוט בהם, תחושה שנעדרה מהמרקע אמש.

הבעיה הגדולה של המשך למקור מוצלח מאד היא הציפיות. לא הציפיות של הצופה, אלא של הכוכב: למשתתפי העונה הראשונה לא היה תו תקן של סחורה להנפיק, ולכן התוצרת שלהם פגעה היישר במטרה. כמו דיין ג'וניור, שרוצה להיות בדיוק כמו הפרוטוטיפ שהוא בחר לעצמו אבל פשוט לא מספיק מוצלח, נדמה שהסדרה כולה נורא רוצה להיות "החיים על פי Y", ופשוט לא יוצא לה.

צדה השני של אותה בעיה זה הרצון של יוצריה להגיד משהו "בעל משמעות", ולכן הניסיון להנגיד באופן מלאכותי כל כך בין המשתתפים. והרי מהותה של הסדרה הייתה בקלילותה חסרת המשמעות, וכל ניסיון להצמיד לה אג'נדה של עשייה והתפתחות, ובחינה אמיתית שלנו דרך המרקע, נידון לכישלון כי זה פשוט לא מה שאנחנו רוצים. יש לנו כל כך הרבה משמעות מסביב, עזבו אותנו לחצי שעה.

הפרקים הבאים יכולים לשנות את הכל, אבל אם התוכנית תמשיך בכיוון הזה, נאלץ להודות ששוב – הלווין החל ללעוס משהו שהוא לא יכול לבלוע.

"פעם בחיים", ערוץ יס קולנוע ישראלי, ימים א' - ה', 21:30