בעלי הביא פלייליסט מהדיוטי-פרי

"יאללה, כל הכתבות האלה אותו דבר", הקליד הגולש ניר את תגובתו לכתבה של ניב הדס בעניין הרדיו הישראלי. בתוכן תגובתו אף טרח והוסיף את המילה "משעמם" (ודווקא לא "אני ראשון"!). פיהוקו של הגולש ניר מסמן היטב עד כמה צירוף המילים "רדיו" ו"ישראלי" במשפט אחד כבר המאיס עצמו לדעת עוד לפני שנאמרה מילה אחת עניינית ורלוונטית בנושא – שכן הנה, מגיעים צמד מוצלח כדפנה לוסטיג וניב הדס ומתווים ז'רגון וניחוח שונה לדיון העבש – אבל עבור מי שלא נכלל על המעגל הקטנטן של העוסקים במלאכה, מילות הקוד הטחונות עד דק כבר כותבות את כל השאר, בלי עזרה חיצונית.

אכן, צודק הגולש ניר באינסטינקט הסלידה שפיתח לנושא. לאורך שנים, השיח בעניינו של הרדיו הישראלי (פיהוק) נגוע בכאלו עוצמות של בורות, התנשאות ועיוורון, עד שאפשר לעיתים לטעות ולבלבל אותו עם השיח בעניין יחסי ישראל-פלסטין (פיהוק). דוגמה קטנטונת, אחת מני רבבות, לנקודת המוצא המופרכת שממנה מתחיל השיח, היא ראיון שנערך זה מכבר בין רזי ברקאי ואלדד קובלנץ, בעת הסכסוך המתוקשר של גלגלצ ואקו"ם. יושב מר ברקאי בכורסתו הנוחה ושואל את הנחקר מולו, בטון מרשים ומאשים – הכיצד זה שבתחנה ציבורית להקות צעירות לא מקבלות את הבמה הראויה? (פאוזה: פיהוק מרעיד-קירות של הגולש ניר).

אם כן, בואו ננסה לשלוח את הגולש ניר למיטה, ונבין שכל העובדים בסט הצילום של אותו ראיון היו צריכים לפקוח את עיניהם בפליאה, לעצור הכל, ולהפנות למר ברקאי רק כמה מהתמיהות ששאלתו מעוררת: מדוע זה שבתוכניתו של המראיין הנכבד, המשודרת בתחנה ציבורית מדי בוקר, הוא בוחר לראיין את אותם חברי הכנסת, אותם ניצבי משטרה, אותם קצינים, אותם מנהלי-קמפיינים? איפה הייצוג של השוליים, מר ברקאי, איפה "הלהקות הצעירות" שלך? איפה הסטודנט היחיד, שיזעק בשידור חי ויסביר שהתחילה שנת הלימודים, אבל את הקפיטריה של גילמן עוד לא סיימו לשפץ? נכון, הוא לא יופיע לעולם – מהסיבה הפשוטה שהוא מייצג מיעוט – שוליים.

האנלוגיה במקומה עומדת – גוף תקשורת מרכזי, ציבורי, אמור מטבעו הבסיסי לייצג את המכנה המשותף הרחב. לא ייאמן כיצד טאוטולוגיה כל כך פשוטה, כל כך מובנת מאליה, היא משהו שצריך בכלל להיאמר – שלא לדבר על להסביר ולצעוק כדי שמישהו יבין. איכשהו, באופן עקבי ומרתיח, ברגע שהדיון המקומי מגיע לתעשיית המוזיקה, גם האנשים האינטליגנטיים ביותר מאבדים לחלוטין את ההבנה הברורה מאליה של מרכז ושוליים, של מיינסטרים ואוף-מיינסטרים.

לכן, בואו ונחזור רגע אל הדברים של מרת לוסטיג ומר הדס, שעוררו את הדיון מלכתחילה (הגולש ניר הרי כבר ממילא נוחר מזמן): ההתנגחות בשלל תחנות הרדיו שאמורות היו לספק את האלטרנטיבה האוף-מיינסטרימית היא מבורכת ובמקומה, שכן, מה לעשות, גם אלטרנטיבה צריך לדעת לספק. בדיוק כפי שתחנות מיינסטרים שונות מנסות לחקות את נוסחת הפלא של גלגלצ ללא הצלחה – מה שכמובן מוכיח את האידיוטיזם בטענה "הם רק משמיעים את אותם שירים שוב ושוב, את זה כל אחד יכול לעשות" – גם לבנות תחנת רדיו אלטרנטיבית, כזו שתספק סדר יום ברור ומוקפד הוא עניין מסובך ביותר.

ולא, שידור מחופף של ג'אז, סלסה, וכל סינגר-סונגרייטר שלא זוכה להשמעה בתחנת רדיו צבאית הוא ממש לא סדר יום ברור ומוקפד – הוא בעיקר רחוק שנות אור מתואר מנופח כמו "המוזיקה הכי טובה ברדיו". לכן, להציע לעורכי תחנת "קול הקמפוס 106 FM" להאזין לאלבום החדש של ג'סטין היא הצעה מלבבת – לא בגלל שמישהו חושב שזו באמת אלטרנטיבה, ושצריך לשדר אותה מעל גלי האתר ההלו – אלא מהסיבה הפשוטה שרבים מאוד ממי שפועלים כאן בשולי המיינסטרים, בין אם מדובר ביוצרים, במתווכי היצירה לצרכנים או בצרכנים עצמם – זקוקים לתקיעה של סיכה מחודדת ביותר בבלונם הנפוח והמנותק מן הקרקע.

ולהאשים את הגופים שאחראים על תיווך המיינסטרים לציבור הרחב במצב השוליים העגום, בכך שאינם מסבירים פניהם לאמנים המיוסרים, היא טעות גדולה: כשערן צור יגיע לקריית שמונה הוא לא יידרש לביצוע זועף של "עיוור בלב ים", כי אם לביצוע סוחף של "אלינור" – וזה בסדר, וזה הגיוני, וככה זה. פשוט צריך שיהיה מי שידאג לשדר את כל אחד מהדברים האלו. אבל היי, גם צריך מזרח תיכון חדש – כנראה שיש למה לחכות.