מזל בתולה: על האלבום החדש של איירון מיידן

פעם, כשהתעניינו באלבום מסוים, היינו מגיעים לאחת מחנויות המוזיקה וממתינים בתור כדי לקבל מהמוכר את האוזניות ולתת לארבעת השירים הראשונים בדרך כלל לספק לנו את חוות הדעת הדרושה בכדי להחליט אם להוציא מהכיס סכום לא מבוטל. באותה תקופה, ל-"Seventh Son of a Seventh Son" לא היתה שום בעיה לשכנע אותי לעשות את זה. אני תוהה לעצמי מה היה קורה אם אלו היו התנאים שלי כיום.

"The Final Frontier", אלבום האולפן ה-15 של איירון מיידן, הוא ללא ספק אחד היותר מגוונים של הלהקה. אמנם, חבל שצריך לחכות עד לשיר החמישי כדי לגלות את השוני שטמון בו, מה שעשוי להקשות במעט על מעריצי הלהקה להבין אותו בשמיעה ראשונה, אבל בסופו של דבר הוא מתגלה כאלבום לא רע בכלל שמכיל אפילו כמה ניצוצות מהגאונות שאפיינה את הלהקה באלבומים הקלאסיים שלה משנות השמונים.

נכון, האלבום נפתח באינטרו מדהים ומותח לשיר הראשון ("Satellite 15...The Final Frontier"), ברוח הפרוגרסיב-מטאל שמאפיין יותר את דרים ת'יאטר, אבל ממשיך בשלושה שירים וחצי שבהאזנה ראשונה לא מזכירים לנו את גדולתה של הלהקה אלא יותר את הנספחים מהאלבומים האחרונים והפושרים שלה. למעריצים האמיתיים של איירון מיידן הייתי ממליץ לפתוח את החוויה עם השיר החמישי, "The Alchemist", כי אין כמו ריף טוב שמזכיר את "Powerslave" כדי להיכנס לאווירה.

חמשת השירים הבאים באלבום יקחו אתכם למסע בן 35 שנים, כשבכל פינה תקבלו טעימה מהייחוד של כמה מהלהיטים הגדולים של הלהקה, מלווה באפקטים חדשניים יותר ובניצול מקסימלי של שלוש גיטרות מובילות, המסמלים את איירון מיידן של אחרי איחוד 1999. הטקסטים בהתאם: מלחמות, הרג מיותר, נשק גרעיני כשהפעם מתווסף גם המשבר הכלכלי העולמי.

ההאזנה השניה כבר תכניס אתכם מהר מאוד לראש של מנהיג הלהקה סטיב האריס, שבדומה לאלבום הקודם תפס פיקוד על כל אחד מעשרת השירים שנכתבו לאלבום הזה. ומי שאוהב את איירון מיידן חולה על הראש של הבסיסט הזה. החלודה שצברנו, זכר לארבע שנות המתנה לדיסק הזה (תקופת ההמתנה הארוכה ביותר בקיומה של הלהקה) מוסרת לאט לאט ופתאום גם השירים הראשונים נשמעים נפלא. כך, למשל, "El Dorado" שיהפוך בקלות לאחד הפזמונים העיקריים בהופעות ו-"Mother of Mercy" שבו משתתף הסולן ברוס דיקינסון בניסוי סיבולת ריאה חדש. מצב הרוח רק הולך ומשתפר בהמשך עם "Isle of Avalon", המצוין, קלאסיקה שמשלבת את הצלילים החדשים והישנים של הלהקה.

איירון כמעט שוברים שיא עם השיר שסוגר את האלבום, "When The Wild Wind Blows", שהוא השלישי באורכו שלהם אי פעם (11 דקות). גם כאן יש חזרה אל העבר, יותר נכון אל שנות התשעים והמלודיות האנגליות-קלטיות שאפיינו את "Afraid To Shoot Strangers" ו-"Blood Brothers".

בכלל, מדובר בדיסק הארוך ביותר של הלהקה אי פעם: 76:34 דקות על פני עשרה שירים, כך ששניים מהם בלבד מסתיימים בפחות משש דקות. אין ספק שזה הפרוייקט השאפתני ביותר של הלהקה מאז "Seventh Son" שבו נעשה שימוש מאסיבי בקלידים. כשמיידן פרסמו את שם האלבום הזה, הדעה הרווחת היתה שמדובר באלבום האחרון בהחלט. אחרי הכל, זה גם השם שלו וגם אמירה ישנה של סטיב האריס ששאף ל-15 אלבומים בקריירה.

בימים האחרונים הם דווקא התעקשו שזו לא שירת הברבור. בכל מקרה, הם כבר הרוויחו את הזכות לסיים את הדרך המופלאה שלהם עם אלבום שלא יכול לבייש להקה שמכרה 80 מיליון עותקים עוד לפניו. אולי הוא קצת פחות קליט ורועש מהנוסטלגים, אבל איירון מיידן כבר הוכיחו מזמן שהם לא יכולים לפספס, בטח שלא בהרכב הנוכחי שלהם.