בפתח "ילקוט הכזבים" שערך המשורר, הפזמונאי והעיתונאי המנוח חיים חפר בצוותא עם דן בן אמוץ, כתב זה האחרון כי "ידידינו טוענים ואנו נוטים להסכים עמם ברגעים של חולשה שילקוט זה אינו זקוק להקדמות משום שהדברים מדברים כאן בעד עצמם", ואמנם, בבואנו להיפרד מן האיש שתפקידו כה מרכזי בהתפתחות התרבות העברית, נדמה כי אף אנו איננו זקוקים להקדמות. גוף היצירה של חפר כה רחב יריעה וכה נוכח באתוס הישראלי וביצירת המיתולוגיה שלו, שקשה עד בלתי אפשרי לדמיין אותם בלעדיו.
בראש ובראשונה, חפר היה מבכירי משוררי הפלמ"ח לצד ידידו, חיים גורי. השניים, שפעלו במסגרת המחתרת והיו שותפים לפעולותיה, תיעדו בשיריהם ובספריהם את ההווי של לוחמי הפלמ"ח ("שיר הפינג'אן", "היו זמנים", "הן אפשר"), את ההעפלות ("שושנה שושנה", "זמר לספינה"), וגם את כאב האובדן של החברים לנשק בשירים כמו "דודו". לימים גם יכתוב את "מסדר הנופלים". אך הללו לא נכתבו משום הערצת אש הקרב - בכל מוראות המלחמה ביקש חפר לכתוב על האנושי, על אהבות הלוחם (מ"רותי" ועד "הוא לא ידע את שמה"), על געגועים הביתה ועל אותה השאגה המבורכת "כי נגמר". בכך היה מיוצריה המובהקים של דמות אותו גיבור תש"ח בעל בלורית מתנפנפת וחיוך ממזרי, ולכן גם אומץ בברכה על ידי הממסד והציבור כאחד.
חיים חפר הלך לעולמו בגיל 86
חפר שייך לאותה קבוצת כותבים, שנדמה כי כעת עבר באופן כמעט סופי חלקה מן העולם, שביקשה לשיר את ההיסטוריה. לא רק בסיפורי הפלמ"ח והלוחמים, כאמור, מצא עניין, ואין זה מקרה ששיריו נלמדים בשיעורי ההיסטוריה הישראליים כמו היו עדויות ממקור ראשון. כך גם בטורו הוותיק בידיעות האחרונות בו כתב שירים על ענייני השעה כמעשה אלתרמן ב"טור השביעי" שלו. בין היתר כתב על השר משה מונטיפיורי ושירים על תל אביב הקטנה, על המסעות המסוכנים לסלע האדום וגם על "הפרוצה החלוצה". לצד זאת, נדמה כי היה לחפר חוש וחיבה מיוחדת להווי, סלנג והומור ישראליים וצברים, והוא הרבה לכתוב עליהם, בין היתר ב"שיר השכונה" המפורסם, ב"יקלוט הכזבים" כמובן וגם במחזמר "קזבלן" לו כתב כמה מהשירים והיה שותף בכתיבת התסריט.
התרבות העברית תזכור לחפר, לצד מאות מנכסי צאן הברזל שכתב, את החלק המכריע שהיה לו בעידוד חבורות הזמר, דרך הביטוי המובהקת של שרירי ארץ ישראל בשנות החמישים והשישים. "שלישיית גשר הירקון", "בצל ירוק", "החלונות הגבוהים", "התרנגולים", וכמובן תוכניות הלהקות הצבאיות המצליחות של אותם הימים הוא תמיד היה שם, העניק שירים שיהפכו לקלאסיקות וייעץ. את "שלישיית גשר הירקון", ההרכב הקולי הישראלי האולטימטיבי (בני אמדורסקי, אריק איינשטיין ויהורם גאון, ומאוחר יותר גם ישראל גוריון) הוא אף הפיק.
היחס הישראלי לגוף היצירה שהוא שירי ארץ ישראל יכול להוות מושא למחקרים סוציולוגיים אינספור. הציבור אוהב לשיר אותם ולבכות איתם, בחגים וימי זיכרון, כמו מתגעגע לעולם תמים יותר, פשוט יותר. "הנה הערב כבר ירד על המדבר, אבל אנחנו נספר עד כלות הליל איך הפלמ"חניק מחפש את המחר, איך הפלמ"חניק למחר נושא עיניים", כתב חיים חפר באחד משיריו האופייניים. ההיסטוריה הישראלית תזכור אותו כמי שאולי יותר מכל אחד אחר תיאר את תקוותיו של דור שהורינו העריצו, דור שביקש להילחם פעם אחת ודי ונכזב.
כמו רבים אחרים, באחרית ימיו נתפס חפר בלשונו, נפל בהתבטאויות עדתיות בעייתיות והתנצל עליהן לאחר מכן - שוב, כנציג של דור שראה בעצמו אדון בלעדי של הארץ, אך המציאות טפחה על פניו. כאמור, הוא חזר בו. היום, עם היוודע דבר מותו ברבים ובעוד אנחנו נפרדים מעוד סמל גדול של התרבות הישראלית, בני אותו הדור שעוד איתנו בוודאי מפזמים לעצמם בכאב: "היש עוד פלמ"חניק כמוהו?".
יורם טהרלב מספיד את חיים חפר
יענקל'ה רוטבליט, אריק איינשטיין ואחרים נפרדים מחיים חפר
האזינו: השירים הגדולים ביותר של חיים חפר
גם לכם יש מילות פרידה לחיים חפר? כתבו לנו בפייסבוק