חיים חפר הוא ללא ספק גדול הפזמונאים של ישראל ב-64 שנות קיומה. השירים שכתב יוצרים קשת מרהיבה של נושאים ושל סגנונות שאיננו מוצאים אצל שום יוצר אחר. מלבד היותו מתעד אמין של החוויה הישראלית, בשירים היסטוריים כמו "הסלע האדום", "תותחים במקום גרביים", "השר משה מונטיפיורי", "קרב הראל", "שיר הקטר", הוא תיעד גם את רגשותינו, את התפילות, את האכזבות ואת האמונה.
חיים חפר היה בעל עט חדה וחוש הומור שאין שני לו. הוא היה מורה דרך לכל הכותבים שקמו אחריו משום שהביא איתו גם את הכתיבה הקפדנית, הבלתי מתפשרת, גם את החריזה המדויקת ובאותה שעה גם את המרדנות הנועזת נגד המוסכמות של זמנו. איש לא העז לפניו לכתוב שורות כמו "היא לובשת כבר את זה", או "את יכולה עם אחרים" או "זוג שדיה כגלים". או להעיז לכתוב שיר שלם - "דינה ברזילי", בלי אף חרוז אחד.
אני אישית ראיתי בו מורה דרך ואני זוכר כאשר ישבתי לכתוב את השיר "גבעת התחמושת", שאלתי את עצמי, איזה קצב יתאים לשיר כזה ובחרתי לי כמודל את השיר "קרב הראל", שהיה בעיני מודל לשיר הקרבי ביותר שיש לנו, ולתוך הקצב שלו כתבתי את המילים שלי. אצל חפר כתוב: "שלושים בנבי סמואל, שבעה עשר על הקסטל, שיירת נבי דניאל", ולתוך אותו קצב הכנסתי: "בשתיים, שתיים ושלושים, נכנסנו דרך הטרשים, לשדה האש והמוקשים וכו'".
כשאתה עובר על רשימת שיריו קשה להאמין שאותו אדם כתב גם שירים מלאי הומור כמו "אדוני השופט" או "שיר הפטנטים", וגם שירים פיוטיים כמו "האם אמרו לך פעם" או "השמלה הסגולה". שירי מלחמה מרגשים כמו "הוא לא ידע את שמה" או "הן אפשר" ולצדם שירים קלילים, כתובים בלשון עממית ממש, כמו "רוזה רוזה" ו"אח יא ראב".
ולא אוכל בלי לומר מילה על "שיר השכונה", שבעיני הוא סמל לפזמונאות במיטבה. זהו מסמך היסטורי אנתרופולוגי המציג טוב יותר מכל מחקר את הישראליות האותנטית, את ההווי ואת ההומור שליווה את חייו של דור שלם.
בראיונות שנתן, חיים חפר, דיבר לא מעט על הזקנה ועל המוות, ויש לי הרגשה כי הפעם באמת הוא עלה למרכבה ו"דיו" לסוסים אמר, ולכל היהודים שמחה וגאווה וכל הכבוד לשר!
חיים חפר הלך לעולמו בגיל 86
עולם התרבות הישראלי נפרד מחיים חפר
האזינו לשירים לשירים הגדולים של חיים חפר