באופן מסורתי, עולם הקולנוע הישראלי נהג לעשות סיכומים בסוף כל שנה עברית. אבל כיום, כשהתעשייה הכחולה-לבנה היא כבר חלק בלתי נפרד מזו הבינלאומית, זה כבר לא נראה הכרחי. את מה שקרה על המסכים בארץ ראוי יותר לסכם בדיוק כשכל האחרים עושים זאת בדיוק עכשיו, רגע לפני סיום 2013.
אז מה היה לנו השנה? היה, בסך הכל מוצלח. נכון, השבוע האחרון הותיר מעט טעם מר בשל הידיעה כי "בית לחם" כבר לא ייכלל ברשימת המועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר אבל זו תמיד היתה קטגוריה משונה ואף תמוהה שבאמת ובתמים לא אומרת כלום ולא קובעת כלום. כך או כך, גם בלי מועמדות רביעית בשנים האחרונות, אפשר לומר כי העשייה המקומית המשיכה לשגשג מעבר לים, וכל מי שקורא את התקשורת הזרה ומסתובב בפסטיבלים בינלאומיים יכול להתרשם מן המוניטין המעולה שיצא לסרטים תוצרת הארץ.
הצופים הללו היו יכולים להתרשם כי הקולנוע הישראלי של 2013 היה מלא תופעות מעניינות גם בכל הקשור למה שיש, וגם ביחס למה שאין. למשל, לאחר שבמשך עשרות שנים התחרו היוצרים המקומיים בעמיתיהם הצרפתיים בכמות העורות החשופים שהציגו, הרי שהפעם שפשפנו עיניים מול שנה כמעט נטולת עירום. בכלל, כמעט לא ראינו סקס וגם בסרט היחיד שהעמיד אותו במרכזו, "שש פעמים", המין לא היה ארוטי בשום צורה.
אלה היו, אם כך, 12 חודשים כמעט נטולי חושניות. אולי מפני שגם יחסית לאופיו המאצ'ואיסטי תמידית, זו היתה שנה גברית במיוחד בקולנוע הישראלי. להוציא את סיוון לוי ב"שש פעמים" ויובל שרף ב"פלאות", כמעט ולא ראינו שחקניות בתפקידים מרכזיים, ורוב הסרטים ביכרו לתאר כיצד גיבוריהם מתחרים לראות מי משתין רחוק יותר.
נקודה זו מובילה אותנו למה שהיתה התופעה הקולנועית-מקומית הבולטת ביותר ב-2013: זו היתה, ככל הנראה, השנה האלימה ביותר בקולנוע הישראלי. בעבר, התעשייה המקומית נטתה תמיד לכיוון הדרמה, וזה הממד שהדגישה גם כשעסקה במלחמה. נוסף לכך, המחשבה מאז ומעולם היתה שהקהל רואה מספיק זוועות בחדשות, ולכן לא יסבול אותן גם כשהוא יוצא מהבית. אך השנה, נפרצו הגבולות, והסרטים הכחולים-לבנים ירדו מהפסים.
מובן שזה לא נכון לגבי כולם אחרי הכל, "לצוד פילים" הוא לא בדיוק הפרק החדש בסדרת "המסור". עם זאת, זה כן רלוונטי לארבעה מהסרטים הבולטים של השנה. "הזאב הרע", חד וחלק, הציג אלימות גרפית חסרת תקדים במונחים מקומיים, ועשה זאת בפרטנות וכן במיומנות שעד עתה היו שמורים לקוריאנים. האמנתם אי פעם שתראו את דבל'ה גליקמן, הוא ולא אחר, פוסק "אני צריך מבער" ואז מקבל אותו וגם משתמש בו? השנה, הסיוט הזה התממש.
צופים רבים יצאו מן "הזאב הרע" כשהם מדוכדכים ומלאי חלחלה בשל הסיום המבריק וטורד המנוחה שלו. זה קרה להם, כמובן, גם ב"בית לחם", סרט שבנוי כולו למעשה מרצף של התנקשויות אלימות, ומסתיימת באחת מפתיעה, מפורטת ומחרידה במיוחד כזו שממש מנחיתה אבן על ראשו של הצופה, ומאלצת אותו להיוותר הלום במושבו עד שיתאושש ויוכל לצאת לחניון ולחפש את האוטו כדי לחזור הביתה ולהירגע.
בשני הסרטים האחרים, האלימות היתה פחות גרפית, אבל זה לא הפך אותה לקלה יותר לעיכול אולי אפילו להפך. אחד מהם, "הנוער", נרשם כראשון בתולדות הקולנוע הישראלי שתיאר כיצד מתגייס טרי לצה"ל משתמש בנשקו למטרות פליליות. ועוד איזה מטרות פליליות: הוא ואחיו חוטפים נערה ושובים אותה במקלט של בניין מגוריהם, מעשה שמעורר כמובן קונוטציות קשות בקהל המקומי, ולכן לא קל לחזות כיצד הוא מתפתח במתח כוחני ומקפיא דם. מותחנים על צעירים שעושים ברובה שימוש לרעה ועל צעירות כבולות בשרשראות היו עד עתה נחלתם של יוצרים בני לאומים אחרים, אך כאן הבמאי תום שובל העביר זאת לתוככי השכונות השקטות של ארץ הקודש.
בניגוד לשלושת אלה, ב"שש פעמים" אין מבערים, סלעים או רובים, אבל האמת היא שכבר נעים יותר להתמודד עמם מאשר עם שורה ארוכה של מקרי ניצול מיני. כולם אגרסיביים, כמה מהם דוחים בשל הגסות שבה הם יוצאים לפועל, כמה מזעזעים ממש כיוון שמעורב בהם ילד בר מצווה או אדם שיכול היה להיות האבא של המנוצלת, ורובם מתרחשים במקומות מטונפים במהותם למשל חניון או שירותים של מועדון לילה.
בהיבט זה טמונה נקודה משותפת לארבעת הסרטים הם מתרחשים במקומות נסתרים מן העין, שהצופה הממוצע לא ידע וגם לא היה רוצה לדעת עליהם. הדמיון מובהק במיוחד במקרה של "הזאב הרע" ו"הנוער", שבאורח פלא ובלי כמובן שום תיאום מראש, העמידו את עלילתם בקומה תת-קרקעית של בית מגורים שלוו לכאורה. "שש פעמים" תיאר מה תיכוניסטים עושים מתחת לאף של הוריהם, במובן המילולי ביותר של הביטוי, ו"בית לחם" חדר לעולמו הסודי של סוכן שב"כ כה סודי עד שלעתים גם מפקדיו לא יודעים עליו, והחשאיות הזו גוררת אותו לשטחי הפקר.
בשטחי הפקר כאלה, מן הסתם, לא חלים החוקים של העולם הנורמטיבי. כך זה ב"בית לחם", וכך זה גם בשלושת הסרטים האחרים. המהות האפלולית של זירת התרחשותם התת-קרקעית מכתיבה מלכתחילה את אופיים האלים.
אלה היו, אם כך, פניו של הקולנוע הישראלי ב-2013, והשאלה האחרונה שנותרה היא למה זה ככה. ההסברים רבים: קודם כל, העשייה העולמית כולה היתה כזו. למשל, "12 שנים של עבדות", הזוכה הכמעט ודאי באוסקר השנה, ייזכר כסרט האלים ביותר שקטף את הפרס. כיוון שכפי שכבר הוזכר בהתחלה, היצירה המקומית כרוכה עוד יותר מתמיד בזו הבינלאומית, רק טבעי שהיא תיישר איתה קו גם בהיבט הזה.
קשרי הגומלין עם הקולנוע העולמי באים לידי ביטוי גם במקורות ההשראה של הארבעה. כל אחד מהם נעשה בבירור בהשפעת יצירות בינלאומיות, שהיו כשלעצמן אלימות "בית לחם" הזכיר לרבים את "הסמויה" ו"עיר האלוהים"; "שש פעמים" את "קידז" של לארי קלרק; "הנוער" את סרטי האיכות האירופאים והקודרים של העשור וחצי האחרונים; וקצרה היריעה מלפרט את ארגז הכלים העשיר והמושחז של קשלס ופפושדו ב"זאב הרע".
כל זה מוביל אותנו לנקודה נוספת: לאחר עשרות שנות ההגמוניה של המלודרמות המשפחתיות ופארסות הבורקס, הארבעה העבירו את השליטה לידי ז'אנר המתח והפעולה, שהוא כמובן אלים יותר במאפייניו מדרמות וקומדיות. הרעננות הזו אולי נובעת מכך שארבעת היוצרים הם דם טרי בתעשיית הקולנוע מדובר היה בסרטם השני בסך הכל של קשלס ופפושדו (והקודם נעשה רק לפני שנתיים), והראשון של אדלר, שובל וגורפינקל.
הטריות שלהם מסבירה את נועזותם הם כבר לא כבולים במסורות עתיקות ומאופקות של הקולנוע המקומי, ולעומת זאת כן מחוברים יותר לדור העכשווי; דור שגדל בתוך מציאות פחות יציבה ויותר אלימה מזו שהיתה מנת חלקם של קודמיו. כאן נעוצה העובדה החשובה ביותר לגבי אופייה של העשייה הקולנועית בשנה האחרונה היא לא ממציאה שום דבר, אלא משקפת את הטלטלות החברתיות-תרבותיות-מדיניות שעברו על ישראל בשנים האחרונות, ובעיקר את המודעות ההולכת וגוברת של הציבור למה שקורה, והזעם והחרדות שזה מעורר בו.
כל זה, בסיכומו של דבר, רק ממשיך התפתחות ארוכה. הקולנוע הישראלי נהיה יותר ויותר אלים בשנים האחרונות "השוטר" הוביל ל"הנוער", "כלבת" ל"זאב הרע", "עג'מי" ל"בית לחם" וכיוצא בכך. התהייה עתה היא האם הדימויים הקולנועיים של 2013 עוד ייראו כמו חתלתולים פרוותיים לעומת מה שיצפה לנו ב-2014 וב-2015, או שמא התהליך יעצור כאן.
כיוון שמבחינה מסחרית וביקורתית אין לקולנוע הישראלי שום סיבה לחזור לאחור, ובעיקר מפני שלא צפוי שלום כלכלי או שקט חברתי בשנים הקרובות, סביר להניח שהאופציה הראשונה היא הנכונה. זה אומר שיהיה מעניין ומתגמל לראות את הסרטים בהמשך העשור, אבל לא יהיה קל. האולם מחשיך, הדלתות נסגרות, אין לאן לברוח.
האם הרגשתם שהקולנוע הישראלי הופך אלים יותר? ספרו לנו בפייסבוק