פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "בית לחם": הסכסוך הישראלי-פלסטיני בסרט אקשן מצוין

      לצד היותו של "בית לחם" סרט אובייקטיבי לחלוטין על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא מצטיין בהיותו סרט אקשן משובח שלא מתבייש להפוך את מרחץ הדמים לבידור איכותי ברמה גבוהה

      "בית לחם": הסכסוך הישראלי-פלסטיני בסרט אקשן מצוין

      הדיבור בתעשיית הקולנוע הישראלית בחודשים האחרונים הוא ש"בית לחם", סרט הביכורים של יובל אדלר שיוצא השבוע למסכים, הולך להפוך ל"עג'מי" החדש. ואכן, יש קווי דמיון. בדומה לסרט המשובח ההוא של ירון שני וסכנדר קובטי, "בית לחם" הוא סרט שרוב דמויותיו הן ערבים, והשפה הערבית נשמעת לאורך חלק ניכר מזמן המסך שלו. מה שאפילו יותר חשוב, גם במקרה של "בית לחם" - מדובר ביצירה של מישהו שלכאורה הגיע משום מקום ולא עורר ציפיות מוקדמות, אך בסוף הפתיע את כולם במיומנות קולנועית כובשת, שהופכת את סרטו לחוויה. רגע לפני שנדע אם "בית לחם" ישחזר את הצלחתו של "עג'מי" בקרב אנשי האקדמיה הישראלית לקולנוע ויחזור הביתה עם פרס אופיר ועם הזמנה להתמודד על מועמדות בטקס האוסקר האמריקאי ובהמשך אולי אף על הפרס עצמו, השבוע הגיעה גם שעתו של לעמוד למבחן הקהל הרחב. כאן נשאלת, כמו תמיד, השאלה האם יצליחו הצופים להתגבר על רתיעתם מקולנוע פוליטי ויתנו צ'אנס לדרמה והאקשן המשובחים של הסרט לסחוף אותם.

      במרכזו של "בית לחם" עומדת מערכת יחסים מסובכת בין איש השב"כ רזי (צחי הלוי, המוכר לצופים בעיקר כמשתתף ב"דה וויס") למשתף הפעולה סנפור (שאדי מרעי), אחיו הצעיר של איש גדודי חללי אל-אקצה, שנמצא במסתור. הדינמיקה בין השניים מבוססת על קרבה רגשית גדולה, כמעט אהבה, לצד ניצול ומניפולציה שרזי מפעיל על סנפור כדי להשיג ממנו מידע על מעשי אחיו. בשלב מסוים, כצפוי, הנאמנויות הסותרות של השניים נקלעות למשבר, שמוביל אותם להכרעות קשות.

      ראיון עם הית'אם עומארי, הכוכב המפתיע של "בית לחם"

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      במקרה הזה גם ג'ון קרי לא יצליח לעזור (צילומים: מתוך "בית לחם")

      מבקר הקולנוע של הניו יורק טיימס, איי.או סקוט, השווה את "בית לחם" לסדרת המופת "הסמויה", ואין ספק שיש בזה משהו. כמו בסדרה ההיא, אדלר ממקם את הסיפור האנושי בתוך קונטקסט של מערכות ומנגנונים, הפועלים מאחורי הקלעים ומשפיעים על חייהם של בודדים. אמנם אין בסרט את הפירוט הריאליסטי המהמם של "הסמויה", אך אדלר עדיין מצליח לשרטט על המסך מערך כוחות מורכב ומעניין, שיש לו לעיתים איכות של תחקיר עיתונאי מושקע. לא מן הנמנע, שחלק גדול מהקרדיט לכך מגיע לכתב השטחים עלי ואקד, שהיה שותף עם אדלר לכתיבת התסריט, ודאג לאמינות בתיאור יחסי הכוחות המורכבים בין מנגנוני הביטחון הפלסטיניים והישראליים, ארגוני הטרור והעיתונאים.

      ההישג הגדול של "בית לחם" הוא היותו מארג דרמטי שמתייחס באובייקטיביות לכל מרכיביו, מבלי ליצור העדפה מובהקת לצד הישראלי או הפלסטיני. רוב הדמויות בסרט, לא משנה מאיזה צד, מעוררות תחושות סותרות של אמפתיה ודחייה. מה שבטוח, וחבל שכך, דמויות הנשים שאדלר מעצב בסרט תמיד יוצאות שטוחות עד לכדי גיחוך. היכולת של אדלר להשקיף על העולם האמיתי-בדיוני שיצר ממבט על, תוך כדי התחמקות מזיהוי עם עמדות ימין או שמאל, מעניקה לסרט מורכבות רגשית מפתיעה. מכיוון שההזדהות של הצופים נתונה לשתי הדמויות הראשיות בסרט במידה שווה, העימות ביניהם בסיום הופך להיות קורע לב ממש.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      לפחות הסכסוך מביא גם יופי של אקשן

      חשוב להדגיש: מעבר לייחודיותו של העולם הקולנועי שאדלר מעצב בסרט, מדובר קודם כל בבידור קולנועי עשוי היטב, שרוקח יחד סצנות פעולה עם סצנות דרמטיות, ומספק לצופים חוויה קולנועית יעילה ומהנה. אמנם הסרט מתחיל באקספוזיציה ארוכה ומבולגנת, עם המוני דמויות לא באמת חשובות, שבהחלט אפשר היה לוותר על חלק ממנה, אך ככל שהוא מתקדם, העלילה הולכת ומתהדקת עד לסיום המדויק, שהוא פשוט בית ספר לכתיבת סופים קולנועיים משובחים. מהבחינה הזאת, "בית לחם" הוא לא "סרט סכסוך" קלאסי, שמה שמניע אותו הוא קודם כל מסר פוליטי, אלא דרמת מתח טובה, שמשתמשת בחומרים אקטואליים. על כן, צריך לקוות שהקהל הרחב לא ידיר את רגליו מהסרט ויהפוך אותו להצלחה קופתית כפי שמגיע לו להיות.