לזפזפ בספר: ספרים שהיינו רוצים שיהפכו לסדרות טלוויזיה

כשיצא "זיונים זה לא הכל" של דן בן אמוץ ב-1979 הוא מיד הפך לרב מכר אבל זכה לקיתונות של בוז מצד המבקרים. הסיבה לפיצול הזה היא שלא היו בו הווירטואוזיות הלשונית והעומק הנפשי שמצופים מרומן אבל כן היה בו אקשן – כלומר, סקס – משולב בהרהורים פסאודו-פילוסופיים על החיים בכלל ובישראל בפרט. בקיצור, הוא מלכתחילה נכתב יותר כתסריט, ואלמלא היינו יודעים ש"זיונים זה לא הכל" לא תורגם לשום שפה, היינו חותמים לכם כאן שהוא מונח על שולחנו של טוד קפינוס, יוצר "קליפורניקיישן", כמקור השראה.

ובאמת, תחשבו על זה: סדרה שבה הגיבור הוא בוהמיין שמהלך חייו הוא כמהלך חייה של המדינה ושכל פרק נקרא על שם בחורה אחרת שאותה הוא עושה לא יכולה שלא להצליח. הרי יהיו בה גם סקס שיספק את יצר החרמנות הישראלי וגם נוסטלגיה שתספק את דחף האוננות המקומי. כל מה שצריך זה ללהק את מוחמד בכרי לתפקיד הראשי וכל מגזרי האוכלוסיה יהיו מרוצים: גם נשים וגם גברים, גם ערבים וגם יהודים, גם מבקרים משמאל וגם טוקבקיסטים מימין.

(אריאל קריל)

מה שבאמת חסר על מסך הטלוויזיה הישראלית זו סדרת פנטזיה סוחפת שתקסים את הצעירים בעושר של יקומים מקבילים שמדברים בהם עברית, ותזכיר למבוגרים איזה כיף אדיר זה סיפור פנטסטי תפור היטב. ב"הלוויתן מבבל" הצליחה הגר ינאי לעשות את הכמעט בלתי אפשרי ולכתוב סדרת פנטזיה (טרילוגיה לא גמורה שממשיכה ב"המים שבין העולמות" וממתינה עדיין לכרך הסוגר שלה), שמחברת בין ישראל העכשווית לבין מיתולוגיות יהודיות ומסופוטמיות.

אח ואחות צעירים ואמיצים חוצים את הגבול אל עבר הממלכה המקבילה והפנטסטית בעקבות חיפוש תרופת פלא שתציל את אמם. מכאן והלאה, תמצאו את כל החומרים הנכונים בשביל סדרת פנטזיה ממכרת, ונשאר רק לחכות ולראות איך תתיר ינאי את השאלות שנשארו פתוחות בשני הכרכים הראשונים – ובדיוק בשביל זה יש עונה שלישית.

(לילך וולך)

אמני פיתוי הם אנשים שנתפשים על ידי הסביבה בצורה מאוד אמביוולנטית. הם דוחים ברמות שקשה לתאר, אבל כשגבר רואה אחד כזה בפעולה הוא שואל "מה יש בו שאין בי" ותוהה כיצד הלוזר הזה מעמיס חמישה מספרי טלפון בעשר דקות. נשים מביעות סלידה אבל לא יכולות להימנע מהשאלה כיצד אותו אפס בכל זאת ממגנט אליו כל כך הרבה מבנות מינן.

"המשחק" של ניל שטראוס, מגדולי אמני הפיתוי בעשור החולף, הוא הספר היחיד שהביט עד כה על האמנות המפוקפקת הזו בגובה העיניים וניתח אותה באופן נוקב ומלא ביקורת עצמית. כי אמני פיתוי הם אנשים מוזרים, לרוב גיקים מכוערים שנושאים על גבם טונות של רגשי נחיתות; הנפש שלהם טרגית, הביצועים שלהם דרמטיים והסיטואציות שהם נכנסים אליהן קומיות, כשעל כל אלה מפקח הצורך בשליטה וסקס – בדיוק המרכיבים שיכולים לעמוד במרכזה של כל אופרת סבון, סיטקום או סתם סדרה תיעודית. חומר? יש. עניין? ועוד איך. עכשיו צריך רק מישהו שירים את הכפפה.

(דוד רוזנטל)

לכשעצמו, אין שום דבר מבריק באמת בהפיכת חייו של טומי לפיד ז"ל לדרמה שתשלב היסטוריה ציונית, פוליטיקה מקומית, ביקורת התקשורת וגם, מה לעשות, גסטרונומיה. אבל "זיכרונות אחרי מותי", הביוגרפיה שחיבר יאיר לפיד בקולו של אביו המנוח, פותחת את הדמיון: אולי אפשר יהיה להשתמש בבובת יד בסגנון רד בנד או "החיים על פי וולטר", שתתוחזק על ידי לפיד הבן ותדברר את אביו? או, בעצם, למה שיאיר לפיד לא יגלם את אבא שלו בסדרה וזהו? ליהיא תשחק את שולמית ואת יאיר ישחק עוז זהבי.

הסדרה תנוע בין סיפור ההינצלות המדהים של לפיד האב מהשואה, דרך ימיו ככתב ועורך בעיתון מעריב ועד התקופה שכיהן כשר המשפטים. כמו כן, כל ארוחה שאוזכרה בספר, כולל זו שבה לפיד אכל את כל המנות במסעדה הונגרית כנקמה במקומיים, תשוחזר לפרטי פרטים, בצירוף מתכונים באתר האינטרנט של הסדרה, שאפילו שם לא רע כבר יש לה: "האבא של ראש הממשלה הבא".

(עינב שיף)

ספר הביכורים המעולה של שהרה בלאו משלב חומרים שמהם עשויות לא מעט סדרות בישראל, רק שלא כולם כלולים באותו תסריט: טאבו העל טבעי נפרץ חלקית (מאוד) בקולנוע ובטלוויזיה, עולם הרווקות-רווקים עדיין מרתק את הפריים טיים ולכולם יש פיילוט של סדרה על דתיים בכיס האחורי של המכנסיים.

במרכז "יצר לב האדמה" עומדת תלמה, רווקה דתייה בת 30 ששונאת את עצמה גם על כך שלא התחתנה וגם על כך שכולם דוחקים בה לעשות זאת, עד שהיא מקימה את "הגולם" המפורסם לתחייה כדי שישמש לה בן זוג. את כל המרכיבים האלו תקפל בתוכה הסדרה שעל בסיס הספר ותוציא מהם משהו שלא נראה כאן: יצור על-טבעי שיהיה הרבה יותר חתיך מהיצורים של "מחוז 9", רווקה יפה שמחפשת את עצמה (ליהוק אפשרי: דינה אברמסון) והרחשים והבחישות של עולם הדת. "יצר לב האדמה" היא טלוויזיה שכבר כתבה את עצמה, ובמקרה יצאה עם כריכה רכה.

(עינב שיף)

"אצלנו עכשיו בוקר", ספרה הרגיש והמורכב של דאה הדר, לא באמת חייב עיבוד טלוויזיוני כדי להפוך לקומוניקטיבי או נוצץ יותר. הגיבורה המספרת היא ילדה שעוברת יחד עם משפחתה מישראל לארצות הברית, רק כדי לגלות שהכל נשאר במשפחה ושום דבר לא באמת משתפר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. עם מתח עסיסי בין הורי המשפחה וסיפור התבגרות מר-מתוק, נראה שיש פה כבר את כל החומרים למיני סדרה דרמטית מוצלחת ומנצחת. האמת, כבר מדגדגות לנו קצות האצבעות לקופרודוקציה אמריקאית ישראלית שתעניק לנו קצת מתקציבי הענק של HBO. לא רק שזה מתבקש נוכח חומרי העלילה אלא גם משום שהערך ההפקתי המוסף שיעניק הדוד מאמריקה לדיאלוגים ולדמויות שאנחנו בעצם מכירים מהבית עשוי להוליד את הסדרה הישראלית הראשונה שבה התפאורה אמינה.

(לילך וולך)