פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אבודים בחלל: מצב ספרות הפנטזיה בישראל

      יותר ספרי פנטזיה ומד"ב יוצאים בישראל, אולם הארי פוטר ישראלי אינו נראה באופק. האם מצב הז'אנר טוב מאי פעם? והאם גם בזה אשמה הציונות? אייל דץ שיגר את עצמו ובדק

      מדי חג סוכות, נראה שהפנטזיה והמדע בדיוני הם ז'אנרים הפועלים באופן סדיר ולגיטימי גם בישראל, מדינת הספרים הריאליסטיים וסרטי הקולנוע קשי היום. זאת, בעיקר בשל הצלחתו הקבועה של פסטיבל אייקון בתל אביב, שלמרות סכסוכים פנימיים בין מארגניו (ואף פיצולו לאירועים שונים), מצליח להתקבע כ"אירוע", משהו שכדאי לחכות לו כדי לשתות בצמא את המילה האחרונה בתחום.

      אלא שהאירוע לכשעצמו, מכובד ככל שיהיה, לא יכול להשכיח כותרות כמו "מחפשים את הארי פוטר", "למה אין טולקין ישראלי" ו"דמיינו ספרות אחרת", כולן שאלות שעוסקות סביב סוגיה שלא נגמרת – מתי לעזאזל יזכו חובבי הפנטזיה בישראל לתעשייה רגילה הפועלת באופן סדיר עם יוצרים כחול-לבן? גם אם כל הנוגעים בדבר מסכימים שאכן ישנה התעוררות בנושא, כלומר המוציאים לאור נפתחים יותר ויותר לכתבי יד שחורגים מהריאליזם אליו הורגל הקורא הישראלי וגם חילופי הדורות בקרב סוכני התרבות מביא להתרחבות הסיקור בנושא.

      אלא שעדיין. טולקין כחול לבן לא נראה באופק, גם לא ג'יי.קיי רולינג מקומית שהוצאות לאור רבות על הרעיון האחרון שנכתב על מפית בבית הקפה. ועם התמשכותן של יחסי הדחייה-משיכה של עולם הספרות הישראלי עם עולם המד"ב, עדיין מעניין לבדוק מה יש בה, בהוויה הישראלית, אותה הוויה שהצמיחה סופרים בקנה מידה בינלאומי, שעוצר מבעדה להפוך גם למעצמת ספרות פנטזיה.

      פסטיבל אייקון (יח"צ , יחצנים)
      אירוע שהפך למסורת - אבל לא מייצר תעשייה. פסטיבל אייקון (צילום: יח"צ)

      ובכן, גם כאן, כמו ב-42,463 נושאים אחרים שמציאות הישראלית לוקה בהם בחסר, יש מי שטוען שהציונות אשמה, או לפחות אשמה במניעת הפריחה. "המפעל הציוני שאב את הדימיון מכל מי שלקח בו חלק" כתבה הסופרת גיל הראבן באחד המאמרים היותר חזקים ב"עם שתי רגליים עמוק בעננים - על פנטסיה בספרות העברית", אסופת מאמרים על ספרות פנטזיה בישראל" (2009), המנסה להסביר מדוע ה'זאנר לא מצליח לפרוש כנפיים במחוזותינו. לדבריה שם, "הלהט החיוני של 'הגשמת החזון הציוני' עיכל כל פנטזיה אחרת".

      "נכון שמדינת ישראל היא תולדה של חזון שהופיע לראשונה הספר שעונה להגדרה של פנטזיה - 'אלטנוילנד' של בנימין זאב הרצל, עם הפתיח הידוע 'כאשר רוצים – אין זו אגדה'", מסבירה הראבן, אבל זו בדיוק הסיבה למה הפסקנו לפנטז והתחלנו לעשות. "אין לי מושג כמה זמן ומאמץ נדרש לרקום את הפנטזיה הזו לכתב אבל ברור שיותר ממאה שנים לאחר מכן אנשים עוד עמלים ומתייסרים בגינה".

      אבל מה הקשר למיעוט ספרי הפנטזיה העברית על המדף שלנו?

      הראבן: "סביר כי אנשים היודעים מה יכול להיות מחירה של אגדה ועד כמה תובענית הפנטזיה - יתייחסו בזהירות יתרה לפעולתו של הכוח המדמה. וסביר מאוד שלא לא יזדרזו לרקום אגדות נוספות ולא יפריחו סתם ככה פנטזיות".

      הסופרת הגר ינאי, שערכה יחד עם ד"ר דניאלה גורביץ' את אסופת המאמרים שיצאה בהוצאת גרף, לא יכולה שלא להסכים. לטענתה, הפנטזיה פשוט לא נמצאת ב-DNA של הספרות הישראלית. "את הספרות הישראלית יצרו האנשים שהקימו את מדינת ישראל", אומרת ינאי. "אלו אנשים שאמנם באו מבתים מסורתיים ואף דתיים אולם החליטו לנטוש את הפולקלור היהודי, המסורת ואגדות העם. הם היו חילוניים רציונלים שהחליטו לדחוק את המורשת היהודית המסורתית שהיא כידוע ספוגה ברוחניות, במיסטיקה ובאמונה בחסדי שמים".

      הגר ינאי (יח"צ)
      פשוט לא ב-DNA. הגר ינאי (צילום: יח"צ)

      נקודת המוצא הן של ינאי וגיל ושל שאר המשתתפים באסופת המאמרים היא שספרות הפנטזיה בישראל, הן בעבר והן בהווה היא דלה ולא משמעותית. מי שחולק נחרצות על הקביעה הזו הוא חוקר התרבות אלי אשד. "הטענות האלו הן הבל הבלים, שטויות במיץ עגבניות", הוא חורץ. "הן לא נכונות ורק פוגעות בז'אנר. אם אתה בודק כמותית אתה מגלה שיוצאים לא מעט ספרי פנטזיה בישראל. הגר ינאי טוענת שאין ספרות פנטזיה בישראל ומשווה אותנו למדינות שמהן יצאו 'שר הטבעות' ו'הארי פוטר'. למה המצב בטורקיה או בסקנדינביה שונה? שם נכתבים יותר ספרי פנטזיה?"

      "המצב הוא שבחמש השנים האחרונות יצאו יותר ספרים בז'אנר הזה מאי פעם", מוסיף אשד. "הן (ינאי וגורביץ' – א.ד) כנראה מסתכלות סביבם ולא רואות ספרות פנטזיה לפי מה שהן מגדירות פנטזיה. אם הן היו טורחות הן היו מגלות שיש המון". כדוגמה לדור הכותבים שבספריהם יש אלמנטים של פנטזיה, מציג אשד את אתגר קרת בשלל סיפוריו שמערבבים בדיה ואמת, אלכס אפשטיין, ניר ברעם עם ספרו "מחזיר החלומות" ושמעון אדף עם ספרו "כפור".

      ניר ברעם בפאנל של הקרן החדשה (נמרוד סונדרס)
      מחזיר חלומות וחלק מתעשיית הפנטזיה המקומית. ניר ברעם (צילום: נמרוד סונדדרס)

      "בטווח של חמש שנים כן היה איזה שינוי", מסכימה ינאי במפתיע. "בהחלט היו כמה כותבים מוכשרים צעירים שכתבו ספרי פנטזיה מוצלחים. אלו אנשים שהגיעו לנושא הפנטזיה לא כחובבי פנטזיה שמנסים ליצור חיקוי של ספרי פנטזיה אלא כחובבי ספרות". עם זאת, ינאי עדיין עומדת על טענתה כי למרות ההצלחות הללו, הז'אנר לא הצליח להיכנס למיינסטריים הישראלי ושהמצב לא אמור להשתפר בעתיד הקרוב.

      "העובדה שאין לך מצע יציב של ספרות פנטזיה מפוארת, מונעת מיצירות פנטזיה לפרוץ למעלה", היא מסבירה. "גם הארי פוטר הוא לא ספר שצץ לו כפטריה אחרי הגשם באנגליה. הוא בא ממסורת מפוארת של יצירות פנטזיה. בישראל אין את המסורת הזאת, ולכן הסיכוי שפתאום יצא הארי פוטר ישראלי הוא די נמוך".

      אפשר להתחייב על הקביעה הזו גם לעתיד לבוא?

      ינאי: "זה לא יקרה בשנים הקרובות. לא בדור הזה. אולי הדור של עוד עשר שנים. גם הקהל הישראלי עדיין לא בשל לספרות פנטזיה משלנו. הוא כמעט תמיד יעדיף רומן על פנטזיה".

      גם בנקודה זו חולק אשד על ינאי. לדבריו, ינאי מתעלמת באופן מוחלט מהמסורת של ספרות הפנטזיה בישראל, אפילו אם היא לא מסווגת כך. "אז פשוט לא קראו לזה ספרות פנטזיה", הוא מסביר. "גם באנגליה ובארה"ב לא היה ז'אנר נפרד של ספרי פנטזיה לפני שנות השישים וגם שם מספר ספרי הפנטזיה לא היה גבוה בכלל בהשוואה לספרי הספרות הלא פנטסטית".

      כתימוכין לדבריו, אשד מציג רשימה מכובדת של סופרים, לא בדיוק כאלו עם קלינגונים בתור גיבורים ראשיים, שהפנטזיה היתה מרכיב בחלק מספריהם: "היהודי האחרון" של יורם קניוק, הסיפור "האדונית והרוכל" של ש"י עגנון שאשד מגדיר אותו כ"סיפור ערפדים" (ועל בסיסו נכתב גם שיר פנטזיה ברוק הישראלי – "הדמעות של לילי" של ברי סחרוף), יצחק אורן, פנחס שדה, עמליה כהנא כרמון, ביאליק, עמוס קינן ועוד רבים וטובים אחרים.

      יורם קניוק חותם על ספרו "היהודי האחרון" (אפרת כפרי)
      פנטזיה, גם אם לא קוראים לזה ככה. יורם קניוק חותם על עותק מההוצאה המחודשת של "היהודי האחרון" (צילום: אפרת כפרי)

      "אני חושבת שהז'אנר חי ובועט", מסכימה הסופרת שהרה בלאו. "אפשר לראות את העקבות בכל מקום, ברוב ז'אנרים, בספרות ספקולטיבית ובספרי מציאות חלופית. זה לא בהכרח חייב לבוא לידי ביטוי בסיפורים על שדונים, פיות או גלמים - עיקר הכוח הוא לשבור את מסורת הריאליזם וליצור משהו חדש שמתכתב עם ההווה מזווית אחרת. וזה קורה ממש עכשיו".

      לדברי בלאו, הספר "כפור" של שמעון אדף הוא דוגמה מצוינת לכך. "כפור הוא השלב הבא באבולוציה של הפנטזיה בישראל", היא מסבירה. "זהו ספר ניסיוני שעוסק במדינת הלכה עתידנית והוא אולי מוגדר כספר ז'אנר, אבל הספקולציה שבבסיסו אפשרה לו ליצור מצבים חלופיים שהמציאות יכולה לגלוש אליהם בקלות רבה, ואדף הקצין אותם כדי לחדד את השאלות של המציאות העכשווית".

      בלאו עצמה נטועה עמוק בתוך עולם הפנטזיה, בזכות ספר הביכורים שלה "יצר לב האדמה" שיצא בשנת 2007. הספר עושה שימוש במיתוס "הגולם", אחד המיתוסים הגדולים של היהדות ובלאו עצמה חוזה כי השימוש במיתולוגיה היהודית צפוי לחלחל בשנים הקרובות עמוק לתוך הספרות בעיקר בקרב כותבים דתיים. "זה עדיין רוחש מתחת לפני השטיח ובסדנאות הכתיבה, אבל אצלנו הרי הכל מגיע באיחור של עשור, כך שההתפוצצות היהודית הפנטסטית הגדולה עוד לפנינו", היא אומרת. "יש כבר כמה כותבים דתיים צעירים שמתייעצים איתי בנוגע לשימוש בז'אנר הפנטזיה. מצד אחד היהדות רוויה במיתוסים וסימבולים רבי עוצמה שמתחננים שיטפלו בהם, מצד שני, עד עכשיו היינו שמרניים. לשמחתי השמרנות הזו נפרצת".

      שמעון אדף (אביב חופי)
      האבולוציה של עולם הפנטזיה. שמעון אדף (צילום: אביב חופי)

      ואולי, כמו כל דבר כמעט בישראל 2010, הסיבות הן בכלל כלכליות? בכתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" לפני כשמונה שנים, טענו סופרים ועורכים מהז'אנר כי הוצאות הספרים הגדולות בישראל מתעלמות במכוון מספרי פנטזיה וכי הדרישה היא לחומרים ריאליסטיים יותר. מאז חל שינוי ניכר במדיניות של הוצאות הספרים.

      כך, על פי נתונים שהתפרסמו, אם בשנת 2001-2002 יצאו בישראל ארבעה ספרי מדע בדיוני ופנטזיה בלבד, הרי שבין 2002 ל- 2003 צמח המספר ל-13, בין 2004- 2005 יצאו כבר 15 ספרים מהז'אנר וב-2006-2008 צמח המספר כבר ל-25, כאשר כמעט ממחצית הספרים יצאו בהוצאות גדולות. רק לשם השוואה. בעשור כולו שבין 1990-2000 יצאו בישראל 33 ספרים המוגדים כמדע בדיוני ופנטזיה, רובם בהוצאות קטנות שמאז כבר נפחו את נשמתן.

      הנתונים המעודדים, יחד עם ההסכמה של כל הצדדים כי אכן בשנים האחרונות ישנה סוג של פריחה של ספרי פנטזיה ישראלים, הפולמוס שעוררה אסופת המאמרים בנושא בעת שפורסמה וההצלחה האדירה של ספרי פנטזיה תוצרת חוץ, הם כולם אותות וסימנים לתהליך חיובי שעובר על הספרות הישראלית ועל קוראיה. תהליך שבסיומו אף אחד כבר לא ירים גבה כשהוא יפגוש ג'ירפה מיניאטורית תוך כדי קריאה בספרה של אורלי קסטל בלום. אולי אפילו נזכה גם סוף סוף להצמיח את הטולקין הישראלי שכולם כמהים אליו. איך אמר הפנטזיונר הראשון בעברית? אם נרצה אין זו אגדה.