25 מעלות (חמים)
גוד טיים
ג'וש ובני ספדי, אותם הפסטיבל הירושלמי היטיב לטפח בשנים האחרונות, נחשבים לשניים מן היוצרים הכי מלהיבים בקולנוע האמריקאי העצמאי העכשווי. הם כבשו פסגות מחודשות של הערכה עם המותחן הזה, בכיכובו של רוברט פטינסון כשודד בנקים. מיד לאחר הקרנת הבכורה שלו במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן האחרון, מיהרו המבקרים להשוות את היוצרים לסקורסזה ולהכתיר את השחקן ליורש של דה-נירו. למרות זאת, "גוד טיים" ככל הנראה לא יעלה כאן מסחרית, וזו תהיה ככל הנראה האפשרות היחידה ליהנות ממנו פה על מסך גדול.
פאטי קייקס
מעין גרסה נשית של "8 מייל", המתארת את דרכה לצמרת של ראפרית לבנה, יהודייה מניו-ג'רזי, אותה מגלמת הכוכבת העולה דניאל מקדונלד. הסרט, שצפוי לעלות כאן לאקרנים בהמשך השנה, עורר התלהבות רבה בסאנדנס וגם בקאן הצופים עמדו על הרגליים ומחאו לו כפיים ממושכות והוא אכן מהנה ומרגש למדי, אם כי גם מעט צפוי ומתחנחן.
דאבל אוזון
כיאה לקולנוען שמביים סרט חדש אחד כל שנה, סיפק פרנסואה אוזון לפסטיבל שני תוצרים. שניהם יעלו כאן לאקרנים בקרוב, וכל אחד מהם הולך בכיוון שנה לחלוטין: "פרנץ" הוא דרמה בשחור-לבן, המבוסס על דרמה משנות השלושים של ארנסט לוביטש ומתרחשת לאחר מלחמת העולם הראשונה; ו"מאהב כפול" הוא משהו אחר לגמרי: מותחן עכשווי, צבעוני ופרוורטי, המזכיר דווקא את יצירותיהם של אלמודובר וקרוננברג, למשל.
דאבל איראני
והנה עוד הזדמנות לעשות הצגה כפולה, והפעם של סרטים שלא יופצו מסחרית בישראל, ולמען האמת בכלל לא מובן מאליו שהם מוקרנים פה בהתחשב בארץ המוצא שלהם איראן. "אדם של יושרה" של מוחמד רסולוף זכה לפני חודשיים בפרס הראשי של "מבט מסוים", מסגרת הצד היוקרתית ביותר של פסטיבל קאן, ועוסק באדם שנלחם בשחיתות מקומית. "טהרן טאבו" הוצג אף הוא בריביירה ומדבר גם כן על המציאות היומיומיות של אחינו האיראנים, אך עושה זאת באנימציה.
יציאות זהב
אף סרט של אלכס רוס פרי לא הופץ בארץ, וגם "יציאות זהב" לא יחמוק מן הגניזה. אך כרגיל, הפסטיבל הירושלמי מאפשר לנו להיחשף ליצירתו של התסריטאי-במאי, שניתן להגדירו כיורש צנוע של וודי אלן. כמנהגו, הוא מגיש לנו כאן דרמה אינטקלטואלית רגישה ופטפטנית, במקרה זה בכיכובם של אמילי בראונינג ואדם הורוביץ מהביסטי בויז.
מערבון
הזדמנות חד-פעמית לצפות באחד הסרטים המהוללים של פסטיבל קאן האחרון, בו מתארת הקולנועית הגרמנייה ולסקה גריסבך את מסעם של פועלי בניין לכפר בולגרי נידח.
30 מעלות (חם)
האורניתולוג
סרטו עטור השבחים של ז'ואאו פדרו רודריגז הפורטוגלי הוא מסוג היצירות שבשבילן המציאו פסטיבלי קולנוע. איפה עוד תראו סרט הזוי, פרוע ועתיר סמלים דתיים ורוחניים על חוקר עופות המחפש אחר זן נדיר של חסידה אבל מוצא דווקא הפתעות שונות לגמרי? אחדים ייצאו באמצע אבל רבים ישבו מרותקים עד הסוף, ויעזבו את האולם עם ראש פתוח ומשב רוח קריר בגבם.
מנשה
סרט שדובר כולו ידייש על הקהילה החרדית של ברוקלין, שכל המשתתפים בו הם בניה ואף אחד מהם אינו שחקן מקצועי: זה נשמע מעניין אנתרופולוגית, ולמרבה השמחה, זה גם יפה וראוי קולנועית. ביים: ג'ושוע ווינשטיין האמריקאי. הפיקו: גל גרינשפן ורועי קורלנד הישראלים (וביום חמישי הקרוב נפרסם כאן כתבה מקיפה ורחבה יותר על הסרט ועל כוכבו).
1945
האם "הבן של שאול" הותיר בכם תיאבון לעוד סרט שואה הונגרי? מצוין, הנה הסרט שישביע את הרעב. והפעם: מעין גרסה מזרח-אירופאית ל"בצהרי היום", בשחור-לבן גם כן, ובה מופיעים שני יהודים בעיירה הונגרית מיד לאחר המלחמה ובידיהם מזוודה מסתורית והכוח לעורר במקומיים חרדות ורגשות אשם.
אני לא יצאתי מגדרי לנוכח הדרמה, שככל הנראה לא תופץ בארץ מסחרית, אבל מאז שהוקרנה בפסטיבל ברלין היא זכתה לשבחים חובקי תבל והוגדרה בידי רבים כיצירת מופת. אם הצפייה בה תותיר בכם שאלות על השואה, הקולנוע ומה שביניהם, תשמחו לשמוע כי התסריטאי גאבור ט' צנטו והבמאי פרנץ טורוק יגיעו לירושלים לרגל בכורת הסרט.
הבת של אפריל
לפני שנתיים זכה הקולנוען המקסיקאי-יהודי מישל פרנקו בפרס התסריט בפסטיבל קאן על "כרוניק", ואז הגיע לתל אביב. הוא בילה את הקיץ בסמוך לחופיה ויצא ממנה עם התסריט ל"בתו של אפריל", סרטו הטרי, העוסק במערכת היחסים הטעונה בין אמא לבתה הצעירה וההרה. הדרמה הזו, שכמו עבודותיו הקודמות של הקולנוע לא תופץ כאן מסחרית, הוקרנה לא מכבר בפסטיבל קאן. היא זכתה שם לפרסים ולשבחים ואלה היו בהחלט מוצדקים, שכן הבמאי מוכיח בה מחדש עד כמה הוא יוצר מקורי, מיומן וחסר פשרות. גם עבודת המשחק של אמה סוארז ("חולייטה") והתגלית אנה ולריה בסריל ראויה לכל שבח.
נפש עדינה
ולעומת זאת, הנה אחד הסרטים הלא מוערכים דיו של פסטיבל קאן האחרון. דמיינו לכם את דיוויד לינץ' מביים דרמה חברתית של קן לואץ' ותקבלו את היצירה המשונה והמסויטת הזו, בה עוקב סרגיי לוזניצה האוקראיני אחר אשה רוסייה המסתבכת בקורי הביורוקרטיה הרוסית. הצופים בריביירה קיבלו את הסרט בתערובת של אדישות ובוז, והוא באמת לא קל או נעים, אבל לדעתי הוא בהחלט מעניין וראוי לצפייה, ויש להניח כי ירושלים תהיה האופציה היחידה לעשות זאת בארץ.
35 מעלות (לוהט)
רוחות קרות
לאחר שכתב את התסריטים של "סיקאריו" ו"באש ובמים", נטל טיילור שרידן לראשונה את שרביט הבימוי בסרט זה, המחזק את מעמדו כאחד מטובי יוצרי המותחנים האמריקאים בדורנו. אליזבת אולסן וג'רמי רנר, שניים מכוכבי "הנוקמים", נפגשים כאן על קרקע אחרת לגמרי, והפעם כסוכנת מיוחדת וצייד החוקרים תעלומה בוויומינג הקרה והמרוחקת: מה הסוד מאחורי היעלמותן של צעירות אינדיאניות במקום? התשובה לכך הופכת את "רוחות קרות" מסתם דרמת מתח משובחת ליצירה אקטואלית וחשובה. הסרט, אגב, הוקרן בהצלחה רבה בפסטיבלים של סאנדנס ושל ברלין וצפוי לצאת לאקרנים בארץ במהלך הקיץ.
הצד האחר של התקווה
סרטו של אקי קאוריסמקי הוותיק, שזיכה אותו בפרס הבמאי בפסטיבל ברלין, יוצא לאקרנים ברחבי הארץ בו בזמן שיוקרן בירושלים. אך כיוון שכרגל אצל הבמאי, מדובר בשיר הלל לאנושות, אולי יהיה כיף מיוחד לראותו בחברת המון אדם. ברוח הימים, גיבור הקומדיה המרירה הזו הוא פליט סורי המגיע לפינלנד ומוצא מסתור בפאב כושל להחריד, מהסוג הדורש את ההתערבות של אסף גרניט. זה לא הסרט הכי טוב בקריירה של היוצר הפיני הוותיק, אבל גם כשהוא בחצי כוח, הלב הקולנועי שלו פועם וחמים כמו חמסין ישראלי.
התחרות התיעודית הישראלית: המוזיאון
עוד לא היתה לי הזדמנות לצפות באף אחד מסרטי התחרות התיעודית הישראלית, אז זה לא כל כך הוגן להמליץ על אחד מן המתמודדים. ובכל זאת, קשה לי שלא להתרגש לקראת "המוזיאון" של רן טל. וכל זאת למה? כי "גן עדן", סרטו הקודם של הבמאי, בו התבונן בשוחים בסחנה והקשיב להם, היה מן היפים והבלתי נשכחים שראיתי בירושלים אי פעם. יצירתו החדשה אמורה ללכת בדרכה, רק שהפעם זירת ההתרחשות היא מוזיאון ישראל.
פיגומים
מבין סרטי התחרות העלילתית, דווקא יש אחד בו יכולתי לצפות: "פיגומים", סרטו של מתן יאיר על הקשר בין מורה לספרות ואחד מתלמידיו הבעייתיים, שהוקרן במסגרת פסטיבל קאן האחרון, וכבר חודשיים הוא מסרב לצאת לי מהראש.
חמישה סרטים יתחרו ב"פיגומים", ואם אפילו אחד מהם יצליח להשתוות לו או להתעלות עליו, זו כבר תהיה תחרות ראויה. ואלה שמות: "האופה מברלין" של אופיר ראול גרייצר, שהוקרן לפני שבוע במסגרת פסטיבל קרלובי וארי והתקבל שם במחיאות כפיים סוערות וממושכות; "אוויר קדוש" של סאדי סרור, שהוקרן בפסטיבל טרייבקה וכבר נרכש להפצה בארצות הברית; "געגוע", בכיכובם של שי אביבי ונטע ריסקין, בו שבי גביזון שב למסך הגדול לאחר היעדרות לא קצרה; "מוטל בספק" בכיכובו של רן דנקר וכן "מות המשוררת" של דנה גולדברג ואפרת מישורי ו"משפחה" של רוני קידר, הבמאיות היחידות בחבורה.
לומייר ו-52/78
שני סרטי דוקו שיעניינו את עכברי הסינמטקים. "לומייר" של תיירו פרמו, המנהל האמנותי הנצחי והכל-יכול של פסטיבל קאן, מציג שחזור דיגיטלי של כמעט מאה סרטים קצרים פרי עטם של האחים שהמציאו את הקולנוע; "52/78" של אלכסנדר פיליפ נקרא בשם כמות זוויות הצילום והחיתוכים במה שהיא אולי הסצנה הכי מפורסמת ומצוטטת בתולדות הקולנוע: סצנת המקלחת ב"פסיכו" של היצ'קוק, שמסמך הדוקו הזה חוקר אותה ואת עשייתה.
יוצא מן הכלל
סרט הפתיחה של הפסטיבל מיועד אף הוא לחובבי היסטוריה של הקולנוע והצצות מאחורי הקלעים. מישל הזנוויציוס, שיגיע לירושלים לכבוד המעמד, עוקב כאן באופן צבעוני ומשעשע אחר הבמאי ז'אן-מישל גודאר ברגע בו הפך מבמאי פופולרי לטהרן מתבודד הבז לחוכמת ההמונים. הקומדיה הזו תוקרן בירושלים באופן חד-פעמי לפני שתופץ בארץ בהמשך השנה, אז זו הזדמנות לראותה לפני כולם, ועוד על מסך ענק ובחברת ארבעת אלפים צופים בבריכת על הסולטן.
מצור+גבר מהסרטים
והנה שני סרטים לחובבי היסטוריה של קולנוע ישראלי. קודם כל, הפסטיבל ממשיך במסורת היפה ומדי שנה מציג עותק משוחזר ומשופץ של קלאסיקה מקומית. בשנה שעברה זה היה "אוונטי פופולו" והפעם זה "מצור" מסוף שנות השישים, בכיכובם של יהורם גאון ושל גילה אלמגור כאלמנת מלחמה. כמו כן, יוצג הדוקו הטרי "גבר מהסרטים", בו מרכיבה נואית גבע פאזל של מאות קטעים כדי לתהות על ייצוג הגבריות בעשייה הקולנועית הישראלית לאורך השנים.
40 מעלות (בוער)
מחווה לסרטיו של ז'אן-פייר מלוויל
גולת הכותרת של גזרת הקלאסיקות תהיה הקרנת שלל סרטים של ז'אן-פייר מלוויל, מגדולי הבמאים הצרפתיים אחרי מלחמת השנייה, שבמגע ידו הקשוח והספגני היטיב לעצב עולמות אפלוליים ועתירי עמוק פסיכולוגי. בין השאר, אפשר יהיה להתענג על "הסמוראי", "המעגל האדום", "צבא הצללים" ועוד קלאסיקות כולן בעותקים מחודשים ומלוטשים.
אנה אהובתי
אחד הסרטים הטובים של פסטיבל ברלין האחרון, שככל הנראה לא יופץ מסחרית בישראל וזו הזדמנות חד-פעמית לראותו. הבמאי קולין פטר נצר, שהקהל בארץ מכיר הודות ל"בן יחיד", התקין כאן מעין גרסה רומנית של "בלו ולנטיין". הסרט נמשך כשעתיים ורבע, אבל התחושה היא שאנחנו מבלים באולם הרבה יותר מכך, ובמקרה זה הדבר נאמר כמחמאה, כי הדרמה הנ"ל מצליחה לגרום לנו להרגיש כאילו עברנו טיפול פסיכואנליטי סוחט רגשית יחד עם גיבוריה המאוהבים והמתוסבכים.
ליידי מקבת
עוד פנינה שלא תופץ אצלנו מסחרית, אז מזל שיש את הפסטיבל בשביל להעניק לו את הבמה הראויה. המסך הגדול הוא הזירה האידיאלית להעריך את הדרמה התקופתית הקולנועית להפליא הזו, בה הבמאי הטירון ויליאם אולדרויד מציג עיבוד משלו ל"ליידי מקבת ממחוז מצנסק" של ניקולאי לסקוב, המתרחש הפעם בצפון אנגליה של אמצע המאה ה-19. פלורנס פיו, תגלית גם כן, מככבת בתפקיד הראשי כאשתו של בעל אדמות עשיר, המסרבת לפעול לפי התכתיבים המצופים ממנה. הסרט מתאר כיצד היא הופכת את הקערה על פיה, ועושה זאת בצורה חדה ומושחזת כמו חרבו של אציל אנגלי. בקיצור: יצירת מופת חתרנית, מהממת ומטונפת. אל תחמיצו!
הפיתוי
ולסיכום: בכורה מקומית לסרט הטוב בקריירה של סופיה קופולה. בזכותו, היא קיבלה לפני כחודשיים את פרס הבמאית בפסטיבל קאן, והיתה בכך לאשה השנייה אי פעם והראשונה מזה כשישים שנה שמתכבדת בו. היוצרת המוערכת מגישה כאן עיבוד מחודש ל"הנקמניות" של דון סיגל בכיכובו של קלינט איסטווד מתחילת שנות השבעים, ומיותר לציין שאצלה נקודת המבט פמיניסטית הרבה יותר.
כמו כן, היצירה של קופולה נעשתה כמובן בלי שום קשר ל"ליידי מקבת", אבל יש בין השניים הרבה קווים משיקים: למשל, גם כאן אנו עומדים בפני דרמה תקופתית שנונה וחתרנית, מלאת הומור שחור ואלימות מכל הסוגים. קולין פארל מגלם חייל פצוע המוצא מקלט במהלך מלחמת האזרחים בפנימייה לנשים בלבד, שם מחכות לו ניקול קידמן, קירסטן דאנסט, אל פאנינג ואחרות, וקופולה מנצלת היטב כל שנייה הדקות שעומדות ברשותה כדי לתאר את הדינמיקה בינן לבינו. סרט מבריק ונפלא, שבשלב זה אמורה להיות לו הפצה בארץ, אבל אין הדבר בטוח וגם אם כן, לא ברור מתי ובאיזו מתכונת, אז כדאי לנצל את ההזדמנות לראותו.
הפסטיבל יתקיים בין ה-13 ביולי ל-23 ביולי. לרשימת הסרטים המלאה, לוח ההקרנות והזמנת כרטיסים ראו האתר הרשמי.