פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שבוע וארבעה ימים: סיכום פסטיבל הקולנוע ירושלים 2016

      העשייה המקומית הצטיינה, טרנטינו ולורי אנדרסון עוררו השראה והצביעות של השמאל הישראלי נחשפה: סיכום שבוע וחצי מוצלחים בעיר הבירה

      שבוע וארבעה ימים: סיכום פסטיבל הקולנוע ירושלים 2016

      היום (ראשון), יינעל פסטיבל הקולנוע ירושלים, ובכך יבוא לתומו שבוע וחצי של הקרנות; שבוע וחצי, שבסופו "שבוע ויום" התגלה כמנצח הגדול. עבודת הביכורים של אסף פולונסקי רשמה הישג נדיר יחסית להיסטוריה של האירוע, וקטפה לא פחות מארבעה פרסים, כולל לסרט הטוב ביותר.

      יותר מכך, לפי מה שנודע לוואלה! תרבות מתוך חבר השופטים, הבינלאומי ברובו, ההחלטה התקבלה פה אחד ובלי יותר מדי התלבטויות. כמו כן, הם כל כך אהבו את "שבוע ויום" עד שרצו גם להעניק את פרסי המשחק לשני כוכביו, שי אביבי ויבגניה דודיניה, המגלמים זוג הורים שנאלצים להתחיל להתמודד עם האבל על מות בנם. רק בסופו של דבר, לאחר התייעצויות, הבינו כי זו תהיה הרעפת חיבה מוגזמת ומוטב לחלק את השלל באופן הוגן יותר.

      החיבוק החם הזה אינו מפתיע: כבר מיד לאחר בכורתו העולמית, במסגרת פסטיבל קאן, כתבנו כאן כי "זה סרט על אנשים, בשביל אנשים", אז רק יאה כי יקבל בחזרה מן האהבה שהוא נותן. בירושלים, כמו בריביירה בזמנו, צופים יצאו דומעים מן ההקרנה. אז אמנם, בתרבות הקולנוע המקומית, קומוניקטיביות נחשבת מילה גסה, כך ש"שבוע ויום" חטף פה ושם עקיצות מן המבקרים ואולי עוד יחטוף, אבל עם ההפצה הנכונה, הוא יוכל להיות להיט בקופות. כמו כן, הפרגון מעיר הבירה העניק לו מקפצה משמעותית בקרב על פרס אופיר ועל הזכות לייצג את ישראל באוסקר האמריקאי.

      ההגמוניה של "שבוע ויום" בטקס חלוקת הפרסים לא מבטלת את ערכם של שאר המתמודדים בתחרות הישראלית. מבין ששת המתחרים הנוספים, עוד ארבעה היו לדעתי משובחים וראויים גם כן, במידות שונות כמובן. כולם יזכו במהלך השנה להפצה מסחרית כך שתהיה הזדמנות לגעת בהם בהרחבה, ובינתיים אפשר רק לומר עליהם כמה מילים.

      מעבר להרים ולגבעות (יח"צ , שי גולדמן)
      חביב המבקרים. מתוך "מעבר להרים ולגבעות" (צילומים)

      "מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין ("ביקור התזמורת") התגלה כחביב המבקרים בפסטיבל, ולו הם היו גם כן מחלקים פרס, סביר להניח שהוא היה זוכה בו. דרמה זו עוסקת במשפחה עם מגע מידאס הפוך: כל מה שבניה מתקרבים אליו ניזוק, חוץ מהם עצמם. התסריטאי-במאי משתמש בסיפור שלה כדי לחשוף את הרפיסות של הבורגנות הישראלית הכאילו שמאלנית, ועושה זאת באופן נוקב ושנון באותה מידה.

      על המדשאה בסינמטק שמעתי מבין עניין מצהיר "קולירין הוא הבמאי הטוב בישראל". זה נכון אבל רק במידה מסוימת, כי את התואר הזה חולק היוצר עם אחרים, למשל מני יעיש, מי שפרץ לפני ארבע שנים ב"המשגיחים" המלהיב, וחשמלית התשוקה הקולנועית שלו המשיכה בירושלים את המסע שלה עם "אבינו", סיפור על גבר שנאלץ לבקר במחוזות האפלים של ישראל כדי לממן את טיפולי הפוריות של אשתו, וסרט שיש בו הרבה: גם אקשן מהנה וגם הרהורים תיאולוגיים על טוב ורע, גם מכות וגם רגש. אם לוואן-דאם היה לב והוא היה הולך לבית כנסת, זו היתה התוצאה.

      עומק תנ"כי היה גם ב"הרמוניה", סרטו של אורי סיוון, מי שביים בדיוק לפני עשרים שנה עם ארי פולמן את "קלרה הקדושה", וכאן הגיש גרסה מודרנית לסיפור אברהם, שרה, הגר, ישמעאל ויצחק, בכיכובם של אלון אבוטבול, טלי שרון ויאנה יוסף. זה עוד יותר יומרני ממה שזה נשמע, אבל לאחר שתי צפיות, יום אחר יום, אני יכול להעיד כי היומרה מצדיקה את עצמה: הבמאי השאפתן יצר כאן אופרה קולנועית סוחפת, המציגה את המוזיקה כגשר היחיד לדו-קיום בין יהודים וערבים, או בין בני אנוש בכלל. מסר חשוב ומרגש, המועבר אלינו בטובה מבין סצנות הסיום של סרטי התחרות: קרשנדו שמסיים את היצירה במכת תוף היישר לבית החזה של הצופים.

      לעומת זאת, "היער שהיה" של גיא רז לפת להם את הצוואר. לרבים היה נוח להתעצל קמעה ולהעניק למתמודד זה את התקציר "סרט על אבא ששכח את הבת שלו באוטו", אבל הוא הרבה יותר מכך: דרמה על אורח החיים הבלתי אפשרי בימינו, שבגינו טרגדיות כאלה בכלל יכולות לקרות. היוצר מציג זאת דרך בחירות תסריטאיות וקולנועיות לא מובנות מאליהן, הממחישות את היות עבודת ביכוריו תוצר שנעשה באופן עצמאי לחלוטין, בלי התערבות קרנות וגופים למיניהם שהיו מכפיפות אותה לכל מיני שטאנצים.

      את שני הסרטים האחרים בתחרות, פחות אהבתי. שניהם נראו לי כלא יותר מפרקים חיוורים של סדרות טלוויזיה בינוניות משנות התשעים. הכוונה היא ל"ירח בבית 12" של דורית חכים ול"להציל את נטע" של ניר ברגמן, שזכה בפרס חביב הקהל, כך שאולי בכל זאת יש ציבור המבין טוב יותר את כוונת המשורר ומתחבר אליה. נחכה להפצתו המסחרית כדי לדעת זאת.

      מחוץ לתחרות, הוקרנו שני סרטים נוספים. "ילדי הסתיו" של איתן גפני מנסה להגיש תשובה מקומית לז'אנר הסלאשרים, אך הוא בכל זאת פונה ככל הנראה בעיקר לקהל הבינלאומי, כך שרובו דובר אנגלית, הנשמעת מגוחכת ונלעגת בלשונם של השחקנים הישראלים המשתתפים בו והמבטאים המוזרים שלהם.

      הסרט האחר היה גם אותנטי יותר: "חדרי הבית" של איתן גרין, העוקב אחר הקשר בין אב שירד מנכסיו (יובל סגל) ובנו המתבגר. כרגיל אצל הבמאי, גם כאן כדורסל משחק תפקיד מרכזי בעלילה, ובהשאלה מן הענף, אפשר להגיד שהיוצר שוב מתגלה כאן כשחקן נשמה: הגרסה הקולנועית לאחד שמתאבד בהגנה ואז רץ לקלוע שלשה מדויקת מהפינה.

      גרין שוב מזכיר כאן למה הוא נחשב לאב הרוחני של הקולנוע ההומני שנעשה כיום בישראל. כמה עדינות, כמה אנושיות, כמה אמונה בערבות הדדית. בסיומה של כל הקרנת בכורה, נהוג בירושלים לחלק פרחים לבמאי. במקרה זה, צריך לתת לו שוקולד ענק בצורת לב.

      דימונה טוויסט (יח"צ)
      עוד ידובר בו רבות. מתוך "דימונה טוויסט"

      בצד התחרות העלילתית המוצלחת, גם הגזרה התיעודית הצטיינה והוכיחה כי הדוקו הוא אחד מענפי התעשייה הפורחים בישראל. לו היינו טובים בספורט כמו בעשייה דוקומנטרית, המשלחת מריו היתה חוזרת עם תריסר מדליות לפחות.

      את הפרס הראשי בתחרות זו קיבל "דימונה טוויסט" פרי עטה של מיכל אביעד, המתחקה כאן אחר נשים שעלו לעיר בשמה נקראת יצירת הדוקו. נשיות, פריפריה ותרבות מזרחית הם רק חלק מן הנושאים העולים כאן, ולכן מיותר להסביר עד כמה זה הסרט הנכון במקום הנכון. חשוב מכך, יש ב"דימונה טוויסט" גם ערך אמנותי חזק, הודות לשימוש היפהפה והפואטי בקטעי הארכיון, והשילוב ההרמוני בינם לראיונות שנערכו בימינו. בקרוב יוקרן הסרט בסינמטקים, ובוודאי ידובר בו רבות.

      על ארבעה סרטים טובים נוספים הרחבנו כבר במהלך השבוע: "טהורה לעד" של מאיה זינשטיין ו"הקרב האחרון של פפה" של מיכאל אללו התגלו כמעין סרטים משלימים: האחד על בית"ר ירושלים, השני על אוהדי הפועל ירושלים, ויחדיו הם המחישו שוב כי דרך כדורגל אפשר לשרטט דיוקן של חברה שלמה. "גן הילדים" של ערה וחיים לפיד, שמוקם ברמת השרון, הציג את סכנות השיימינג באופן מקפיא דם ומתריס, ו"פוטו פרג'" של קובי פרג', על אימפריית הצילום ותככיה המשפחתיים, ראוי גם הוא לשבח והלל, הן הודות לעוצמתו הדרמטית והן הודות ליופי של עשייתו.

      את "אח שלי גיבור" לא הזדמן לי לראות לצערי, ו"בן גוריון, אפילוג" של יריב מוזר, החושף ריאיון גנוז עם ראש הממשלה הראשון, היה לצנינים בעיניי: עוד אחד מאותם סרטים פוליטיים שרוצים להציע פתרונות, אבל הם חלק מן הבעיה; פולחן אישיות רומנטי, המצייר מקסם שווא דרך שאלות נאיביות כמו "איפה ישנם אנשים כמו האיש ההוא" ו"מה קרה לנו ולמה אנחנו לא כמו פעם", כאילו המעשים של השמאל הישראלי ומנהיגיו בין 48 ל-67' היו טהורים, מושלמים ומעוררי השראה ורק אז הגיעו הברברים וקילקלו להם ולנו את האוטופיה. הקהל מסביבי, רובו מן הגווארדיה הזקנה והלבנה, מחא כפיים בהתלהבות, ואיש אחד אף הגדיל וצעק "וואו, וואו", בעונג עצמי. בתגובה, לחשתי זאת בלבי גם אני, אבל מסיבה אחרת: וואו, כמה צביעות!

      קוונטין טרנטינו (יח"צ)
      לא יישכח במהרה, גם כי מתי עוד פעם יבוא לפה מישהו כמו. טרנטינו בירושלים

      אבל בואו נסיים בחיוך: הפסטיבל מתקיים כבר עשרות שנים, אך הפעם, כפי שאמרו רבים, האווירה בו היתה טובה מתמיד. לא היה זה שבוע קל, מבחינה מקומית ובינלאומית, אולם הרוחות הרעות איכשהו נשארו בחוץ, ואמנם מתברר כי חם בירושלים לא פחות מאשר בתל אביב, ובכל זאת הקהל הסתובב במסדרונות הסינמטק עם פרצופים שמחים של דובי קוטב.

      חוץ מהתחרויות הישראליות המשובחות, גם התפריט הבינלאומי היה מגוון ומספק, והאורחים שהגיעו מניכר הקסימו את הקהל. המפגשים עם קוונטין טרנטינו ולורי אנדרסון, למשל, לא יישכחו במהרה, אם בכלל, ורבים מן הצופים שהיו בסינמטק עוד ישאבו מהם השראה לאורך כל חייהם האישיים והיצירתיים.

      ואם צריך לבחור רגע אחד שמסכם מבחינתי את הכל, הרי שמדובר בהקרנת "שירה אינסופית", פרי עטו של אלחנדרו חודורבסקי. לא סרט מובן מאליו, בלשון המעטה, לא סרט מסחרי בשום אופן: יצירה פרועה, הזויה, פסיכדלית, הכי אמנותית שיכולה להיות. זה לא מנע מכ-400 שוחרי מסך גדול למלא את האולם, ואף אחד מהם לא שיחק בפלאפון בזמן הצפייה וגם לא רישרש בסוכריה. אם הקולנוע באמת ימות יום אחד בקרוב כפי שמבטיחים לנו, אפשר יהיה לכתוב על המצבה שלו שהיה כיף לחיות איתו בחייו.