(בתמונה: קטע מ"ממערב לירדן" של עמוס גיתאי")
ב-1982, מעט לאחר פריצתה של מלחמת לבנון, הציג עמוס גיתאי סרט דוקומנטרי בשם "יומן שדה", בו עקב אחר הנוכחות הצבאית בשטחים. עברו 35 שנה וכיוון שכלום לא השתנה, הוא ביים לו השנה מעין המשכון בשם "ממערב לירדן", המתאר את השלכות המצב הזה על החברה הישראלית ועוקב אחר הארגונים השונים המנסים להילחם בו, למשל פורום המשפחות השכולות, שוברים שתיקה ובצלם. גם זו דרך לחגוג יובל למלחמת ששת הימים.
אמש (ראשון) התקיימה הקרנת הבכורה העולמית של הסרט, באזור הנוחות של גיתאי פסטיבל קאן, שמאז ומעולם חיבק אותו, וליתר דיוק ב"השבועיים של הבמאים", מסגרת צד מובילה בו. הצפייה חשפה יצירה מושקעת, מקיפה ועשויה היטב, אך כזו שלא מחדשת דבר, לפחות לא לקהל ישראלי. שמה הרשמי אמנם "ממערב לירדן", אבל אפשר גם היה לקרוא לה "המדריך המקוצר לכיבוש", "הסכסוך ב-84 דקות" וכיוצא בכך, והיא טריוויאלית למדי.
בקיצור, אם יש לכם חבר גרמני שאתם מחפשים חומרי עזר ויזואליים כדי להסביר לו פוסטים של יאיר לפיד, הנה הסרט בשבילכם. אם לא, ספק אם "ממערב לירדן" יעניין אתכם, ואמנם סביר להניח שבישראל יבלה שבועיים בדיוק על המסכים.
ובכל זאת, ייאמרו שני דברים לזכותו: גיתאי למד את הלקח מן הטעות שלו ב"רבין היום האחרון" וכאן מוותר על הגישה הפטרונית והמתנשאת. בצד אנשי השמאל שמתראיינים לסרט, ובהם למשל גדעון לוי ותמר זנדברג, הוא משוחח גם עם ציפי חוטובלי ובן-דרור ימיני ומציג אותם ואת דבריהם בצורה הגונה, נטולת מניפולציות, מה שמאפשר לקהל לשפוט לבד ומחזק את האמינות של התוצאה הסופית. כמו כן, מסמך הדוקו מתהדר במוזיקה מקורית אפקטיבית המשתלבת היטב בעריכה, ושני האמצעים האמנותיים הללו מעמידים אותו על יסודות איתנים ומאפשרים לו לזרום באופן קולח.
ובאשר למי שלא מתכוונים לראות את הסרט אך חפצים לדעת מה הציטוטים הלוהטים מתוכו כדי לדעת על מי ועל מה להתנפל ובכן, נספר כי המנכ"לית היוצאת של שוברים שתיקה, יולי נובק, אומרת בו "הממשלה הישראלית מופרעת. נוער הגבעות מנהל אותנו". כמו כן, "ממערב לירדן" מציג את הופעתו הציבורית הראשונה מזה זמן רב של ארי שביט, שהצטלם אליו כמובן לפני התפוצצות הפרשיות בהן היה מעורב, בגינן התפטר מהארץ ומערוץ עשר.
גם גיתאי עצמו, כמובן, הוסיף קצת לקלחת. לפני ההקרנה הכריז "אני מודאג מן הדרך בה ישראל הולכת" ואחריה, במהלך סשן שאלות ותשובות עם הקהל ובתשובה לקושיה של העיתונאי אמיר בוגן, הצהיר "מירי רגב שוכחת שהיא שרת התרבות של ישראל, לא של הליכוד. היא שוכחת שעליה לייצג את המדינה על כל המורכבויות והגוונים שלה. היא עושה זו פעם אחר פעם. בעבר, למשל, קראה לפליטים אפריקאים 'סרטן', וזה לא דבר תרבותי במיוחד לעשות".
כך או כך, נראה כי בינתיים לגיתאי אין בעיה לשכנע את המשוכנעים: הביקורת הראשונה בצרפת על הסרט התפרסמה בטלרמה, עיתון המזוהה עם השמאל הקתולי, והיא היתה משתפכת. "יש עוד תקווה נגד ממשלת הימין הקיצוני של ישראל", הצהירו שם.
על הסרט של גיתאי דובר רבות בימים לפני הקרנתו. לעומת זאת, "פיגומים" תוצרת הארץ עבר מתחת לראדר, גם כיוון שהוא מוקרן למעשה מחוץ לפסטיבל: ב-ACID, מסגרת של עמותה צרפתית למען קולנוע עצמאי, שנועדה לאתר פנינים ולעזור להן להשיג הפצה מסחרית.
ואכן, "פיגומים" הוא שכיית חמדה: אחד הסרטים היפים והמיוחדים שנעשו בארץ. מזמן, ואולי אף פעם, לא ראינו תוצר ישראלי המשלב כך בין ריאליזם חברתי לעומק ספרותי, חברתי ופילוסופי, בצורה שמזכירה תוצרים צרפתיים כמו "בין הקירות" זוכה דקל הזהב.
את "פיגומים" ביים מתן יאיר, שזה סרטו הראשון כבמאי, והוא מבוסס על חוויותיו מהוראה בתיכון. עמי סמולרצ'יק מגלם כאן את בן דמותו, מורה לספרות שיש לו השפעה עמוקה על אחד מתלמידיו אותו מגלם אשר לקס, שחקן לא מקצועי שאמנם היה תלמיד של הבמאי, אז לא פלא שהדרמה הזו כל כך מדויקת, אותנטית ואמינה.
דרך הסיפור הזה, עוסק הסרט במקומן של התהיות וההרהורים בחיינו, וכיאה לכך, הוא מותיר בנו לא מעט שאלות, שאותי לא עזבו גם יומיים לאחר הצפייה - האם ואיך יכול אדם אחד לשנות את חייך? מי ולמה צריכים מילים בעולם של פיגומים? ומתי ומדוע הפכו אצלנו את הספרות למקצוע הכי זניח בתוכנית הלימודים? מתן יאיר, בנפש עדינה וביד של קולנוען אמיתי, נוגע בכל הקושיות הללו בצורה עמוקה ויפהפייה. סרטו הוא מן הסתם לא שובר קופות לכל המשפחה, אבל הלוואי שאכן יזכה להפצה ולתהודה, אצלנו ובמקומות אחרים.
ומישראלים, נעבור ליהודים אמריקאים. אמש, הציגה התחרות הרשמית של הפסטיבל בהקרנת בכורה עולמית את "סיפורי מאירוביץ'", סרטו החדש של נוח באומבך, שנעשה לנטפליקס ולכן ספק אם יהיו עוד הרבה הזדמנויות לראותו על המסך הגדול.
באומבך מציג כאן את קורותיה של משפחה יהודית ניו יורקית מסוכסכת, ואסף לשם כך כמה מטובי השחקנים היהודים בארצות הברית: בן סטילר, אדם סנדלר, דסטין הופמן, ג'אד הירש ורבים אחרים. עם זאת, אין בעיניי בסרט אלמנטים יהודיים מובהקים, אם כי עמיתיי מצפון אמריקה טענו שהוא הכי יהודי שיכול להיות, אז זה כנראה עניין של נקודת מבט.
בכל מקרה, זה לא באמת מה שחשוב. מהותי יותר לומר, כפי שצייץ עמיתי בן קרול, שהסרט הזה נראה כאילו גיבורי "חיים בין השורות" של באומבך גדלו להיות בני "משפחת טננבאום" של ווס אנדרסון.
מבחינתי, לפחות, אלה חדשות רעות: "סיפורי מאירוביץ'" מהנה לצפייה ויש בו לא מעט טאצ'ים יפים המעידים על כישרונו, חוכמתו וחדותו של יוצרו, אבל בסך הכל הוא שגרתי למדי, לא מרגש, אפילו סתמי, ובקיצור אינו מפסגת יצירתו של באומבך. התקשורת האמריקאית דווקא יצאה בעיניים דומעות ומיהרה לפרסם ביקורות נלהבות על הסרט ועל תצוגות המשחק שבו. השאלה היא אם יש לו סיכויים בעונת הפרסים, או שהטינה של התעשייה לנטפליקס תפגע בו.
ואם מותר עוד קצת פרובנציאליות, הפסטיבל איפשר לנו לראות בימים האחרונים סרט שאמנם אין לו קשר ישראלי ישיר, אבל התסריט שלו נכתב בתל אביב. מדובר ב"April's Daugther" של מישל פרנקו, קולנוען מקסיקני שמשפחתו יהודייה, ואמו נולדה וגדלה בחיפה.
לפני שנתיים היה פרנקו אורח כבוד של פסטיבל הסטודנטים בתל אביב, ואז נשאר בעיר חודשיים וכתב במהלכם את התסריט לסרטו החדש. "הייתי זקוק לקצת שקט. הפרשי השעות עזרו לי, כי ככה לא היו יכולים להציק לי במיילים", אמר לי הבמאי, שבעבר קטף פרסים בקאן עם "אחרי לוסיה" המופתי ועם "Chronic" בכיכובו של טים רות. "עם זאת, לישראל לא היתה השפעה כלשהי על התסריט, חוץ אולי מן העובדה שכתבתי אותו במלון מול הים, והים משחק תפקיד מרכזי בסרט".
לים היתה ככל הנראה השפעה חיובית, שכן "April's Daughter" מחזק את המעמד של פרנקו כאחד הבמאים הכי אמיצים בסביבה. המקסיקני מציג בו סיפור מקורי, חסר פשרות וטורד מנוחה על מערכת יחסים מעוותת בין אם לבתה, היוצאת משליטה לאחר שהילדה נכנסת להיריון כבר בגיל תיכון.
ההברקה הגדולה של פרנקו היא שאף כי האם נוקטת בצעדים קיצוניים, הוא אינו מציג אותה כפסיכופתית וגם לא מופרעת. דבר זה מאתגר את הצופים, המתקשים להחליט כיצד עליהם להרגיש ביחס לדמות, ותורם למורכבות של הסרט. הבמאי, כרגיל, לא עושה חיים קלים לאף אחד. לא לעצמו ולא לנו.
את האם מגלמת אמה סוארז, הזכורה לנו מ"חולייטה" וכרגיל עושה עבודה מעולה, ואת בתה משחקת התגלית אנה ולריה בסריל. "April's Daughter" הוקרן כאן ב"מבט מסוים", מסגרת הצד היוקרתית של קאן, והוא אמנם ככל הנראה לא יופץ בארץ, אבל יש לקוות שיוקרן באחד הפסטיבלים.
ומן הסרטים שכבר הוקרנו לאחד שהפקתו רק יוצאת לדרך, וברוח הדיווח כולו, גם הוא של במאי ישראלי: ובכן, השבוע הוכרז בקאן כי "מילים נרדפות", סרטו הבא של נדב לפיד, יצטלם במהלך הסתיו הקרוב בפריז.
כרזת הסרט, שבאופן אירוני דומה קצת לשמלה של מירי רגב, כיכבה בשער האחורי של וראיטי, מכלי התקשורת החשובים בתעשייה, וזה לא מפתיע בהתחשב בכך שמפיק אותו אחד השמות החמים בסצנה סעיד בן סעיד, מי שעמד מאחורי "אלוהי הקטל" של רומן פולנסקי, "תשוקה" של בריאן דה-פלמה, "מפות לכוכבים" של דיוויד קרוננברג ו"היא" של פול ורהובן, וגם עובד על סרטו הבא של הקולנוען ההולנדי.
הסרט, לפי הצהרתו של הבמאי, "עוסק בצעיר ישראלי שעזב את הארץ ועובר לצרפת כדי להפוך להיות צרפתי ולחדול להיות ישראלי, כי ישראל הפכה בעיניו למדינה שלא ניתן עוד לחיות בה".
את התפקיד הראשי בסרט יגלם שחקן ישראלי, ושאר הצוות יהיה צרפתי. בחודשים הקרובים נגלה מי בדיוק לוהקו, אבל דבר אחד בטוח: אם להסתמך על קבלת הפנים שחיכתה בזמנו ל"הגננת" של לפיד בצרפת, הרי ש"מילים נרדפות" יערוך את הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן 2018. נתראה בשמחות.
