פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מרתון ברלין: כל הדיווחים מפסטיבל ברלין 2017 (עיבוד תמונה)

      מרתון ברלין: כל הדיווחים מפסטיבל ברלין 2017

      פסטיבל ברלין 2017: גרמניה אחרת, עולם אחר

      "לוגאן" התגלה כאחד מסרטי גיבורי-על הטובים אי פעם ו"אנה, אהובתי" הרומני לא התבייש להמם את הצופים בסקס גרפי והפרשות למיניהם. וגם: טראמפ היה בכל מקום, כולם היללו את גרמניה בכל הזדמנות והדוקו על האסירים הפלסטיניים עשה היסטוריה

      פסטיבל ברלין 2017: גרמניה אחרת, עולם אחר

      פסטיבל ברלין הציג בסוף השבוע האחרון את הבכורות העולמית האחרונות שבו, וכך נחשפנו לשני סרטים מרשימים, שחוץ מאיכותם, הכל מפריד ביניהם. הראשון הוא הפקת ענק הוליוודית, שלבטח תתגלה כאחד הלהיטים הגדולים של האביב הקרוב. השני, דרמה רומנית שככל הנראה לא תופץ בארץ, וגם ברוב המדינות האחרות יראו אותה בעיקר בהקרנות סינמטקיות.

      נתחיל, בשביל הטיזינג, עם השם הפחות מפוצץ ביניהם: "אנה, אהובתי" של קאלין פטר נצר, מי ש"בן יחיד" פרי עטו היה הזוכה הגדול של הפסטיבל לפני שלוש שנים. הפעם הוא מגיש מעין גרסה רומנית של "בלו ולנטיין": דרמה באורך של כשעתיים ורבע, הנעה בין זמנים כדי לעקוב אחר העליות והמורדות בקשר של זוג מאוהב, ואהבה זה כואב.

      כרגיל בקולנוע, הכל כאן מובא מנקודת מבטו של הגבר, ואף שהסרט אמנם מנסה בסופו של דבר לחתור תחת קלישאות הייצוג הנשי, יש בו משהו סקסיסטי ומרגיז. לזכותו ייאמר שבסיום הצפייה הרגשתי כאילו עברו לא 134 דקות, אלא עשר שנים. בזכות האינטנסיביות, ההעמקה בדמויות, והירידה חסרת הפשרות לפרטים, כולל סקס גרפי והפרשות נוזליות למיניהן, מצליח הבמאי ליצור את הרושם שבילינו חיים שלמים עם הדמויות הללו.

      זה הישג נדיר. לכן, מרתיע ומייגע לעתים ככל שיהיה, "אנה, אהובתי" הוא בהחלט חוויה שכדאי לעבור, אם לא ביום האהבה שיגיע רק בעוד כשנה, אז באחד מן הפסטיבלים המקומיים שוודאי יציגו אותו. בסיומו נזכרתי מה קרה בפסטיבל ירושלים בקיץ האחרון, עת בתום הקרנת להיט רומני אחר, קם אחד הצופים וצעק "הרומנים האלה יודעים לעשות קולנוע". בהחלט.

      בטקס חלוקת הפרסים שהתקיים הלילה (שבת) זכה "אנה, אהובתי" בפרס מיוחד על תרומה אמנותית יוצאת דופן. את דב הזהב לסרט הטוב ביותר קטפה הדרמה ההונגרית הרומנטית והסוריאליסטית "Body and Soul", ואקי קאוריסמקי זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר, על "הצד האחר של התקווה" פרי עטו. מדובר בקומדיה מרירה ואקטואלית על מהגר סורי שמגיע לפינלנד, עליה כבר כתבנו לפני כמה ימים.

      פסטיבל ברלין 2017 (יח"צ)
      "בלו ולנטיין" הרומני. מתוך "אנה, אהובתי"

      ומן הצד האחר של הספקטרום, הציג הפסטיבל הברלינאי בהקרנת בכורה עולמית את "לוגאן", הפרק הטרי בסדרת "אקס-מן" - והאחרון שבו יגלם יו ג'קמן, העובד הכי ותיק במפעל גיבורי-העל ההוליוודי, את דמותו של המוטנט עם הטפרים. כיוון שהסרט יוצא לאקרנים בארץ כבר בעוד קצת פחות משבועיים, אין טעם להרחיב עליו את הדיבור. נאמר רק שצודקות הביקורות העולמיות, המגדירות אותו כ"אחד התוצרים הטובים בעולם גיבורי-העל בשנים האחרונות, אם לא בכל הזמנים".

      הבמאי ג'יימס מנגולד, שביים בהצלחה פחותה גם את הפרק הקודם בסדרה, עושה שימוש מירבי בדירוג R בו מתהדר הסרט, שבגינו הוא לא מיועד לילדים ולכל המשפחה אלא לקהל בוגר יותר. התוצאה, בהתאם, קודרת, אפלה ואלימה, וכוללת סצנות אקשן עתירות ראשים ערופים שגרמו לי לסיוטים בלילה.

      ג'קמן, מצדו, מצוין כתמיד ומזמר בקול רם וצלול את שירת הברבור שלו, אך את ההצגה גונבת דווקא שחקנית שכמעט לא פוצה את פיה: דפני קיין, בת 11 בסך הכל, המגלמת את המוטנטית השתקנית שהגיבור לוקח תחת חסותו. היא עושה זו בצורה כל כך טובה ומגניבה, עד שדמותה צפויה להפוך לאייקון תרבותי.

      כמו בכל הזדמנות אחרת במהלך הפסטיבל, גם במסיבת העיתונאים הרשמית של הסרט ובהתייחסויות התקשורתיות אליו, עלה שמה של האושיה הכי משפיעה כרגע בעולם הקולנוע – דונלד טראמפ, כמובן. בלי שהיה צריך לטרוח לבקר בגרמניה, רוחו שרתה כאן על כל הקרנה וכל ריאיון. מדהים להיזכר שלפני שנה, במהדורה הקומית של האירוע, שמו לא נאמר ולו פעם אחת.

      פסטיבל ברלין 2017 (AP)
      גיבורים. יו ג'קמן ודפני קיין, כוכבי "לוגאן" (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      באחד הסרטים המעניינים שהוקרנו בפסטיבל, דוקו על מפלגת השמאל הספרדית המהפכנית פודמוס, ציטט מנהיגה פבלו איגלסיאס את לנין, באומרו "לפעמים כלום לא קורה במשך עשורים, ואז עשורים שלמים קורים במשך כמה שבועות". זו בדיוק התחושה כרגע: שתוך פרק זמן קצר העולם השתנה לחלוטין. בהקשר זה, עיתונאית חרוצה התלוננה בפניי כי את כל הריאיונות שערכה בפסטיבלים בינלאומיים לפני נובמבר, עם יוצרי וכוכבי סרטים שעוד לא יצאו במדינה, היא צריכה עכשיו לזרוק לפח מפאת חוסר הרלוונטיות שלהם. וכמו שאומר גיבור "לוגאן" ברגע מפתח של פנטזיית האקשן הזו: "העולם שהכרנו כבר איננו".

      מצד אחר, אולי יהיה זה תמים לחשוב בצורה הפשטנית הזו. "טראמפ הרי לא קרה מהיום למחר", אמר לי ראול פק, שסרטו התיעודי "I Am Not Your Negro" , על ההיסטוריה של הגזענות באמריקה, היה מן הבולטים בפסטיבל וגם זכה בפרס חביב הקהל. "זה משהו שנבנה במשך שנים מכל מיני כיוונים, והיו לו רמזים מטרימים במדינות אחרות בעולם – ברלוסקוני וסרקוזי, למשל, מה הם אם לא גרסאות מוקדמות של טראמפ?".

      בגרמניה, לעומת זאת, לא ראינו בשנים האחרונות מנהיג פופוליסטי מן הסוג הזה וגם לא צפוי אחד כמוהו בקרוב. לכן, לא פלא כי האורחים הבינלאומיים בפסטיבל התייחסו שוב ושוב למדינה המארחת ולברלין בעיקר כאל אי של שפיות ותקווה ביבשת הכאוטית ובעולם המייאש. לעתים זה היה מתוך חנופה טבעית למארחים, אך לרוב זה בא מהלב, בכנות ובהצדעה האמיתית לאימפריה האירופאית שהפכה לבירת הליברליות העולמית.

      נשיא ארה"ב דונלד טראמפ במסיבת עיתונאים בבית הלבן, וושינגטון, ארצות הברית. פברואר 2017 (רויטרס)
      הבוגימן של הפסטיבל. דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)

      מיותר לציין כי בעבר הלא רחוק, מעמדה של גרמניה היה שונה לחלוטין. אם מישהו במקרה שכח את זה, הוא יכול היה להיזכר בכך באחד מסרטי הפסטיבל הרבים שעסקו במלחמת העולם השנייה ובזיכרון שלה. אחרי כל כך הרבה שנים, אפשר היה לחשוב שלקולנוע כבר לא יהיה מה לומר בנושא, אך מתברר כי האובססיה שלו עמו חזקה מתמיד. "ביי ביי גרמניה" הגרמני, "בחירת המלך" הנורבגי, "1945" ההונגרי ועוד ועוד – כולם הצטרפו לשרשרת הארוכה והבלתי נגמרת של סרטים שאפשר לשבץ ביום השואה.

      גם החיבה הקולנועית הכפייתית למזרח גרמניה עודה בעינה. וכך זכינו לראות בפסטיבל את "בזמנים של אור דועך", עיבוד לרב-המכר העוקב אחר משפחה קומוניסטית ערב נפילת החומה. בסרט, בדמותה של גרמנייה שמוצאה רוסי, הופיעה יבגניה דודינה, אחת הנקודות הישראליות בפסטיבל שהיה דל במיוחד מבחינה מקומית.

      בהמשך לנוכחות המקומית הדלה בפסטיבל ברוב השנים האחרונות, רק שלושה סרטים תוצרת הארץ הוקרנו בו השנה במסגרות מרכזיות. כולם, אגב, במקרה או שלא במקרה, כאלה שיש בהם ביקורת על צה"ל, ורק אחד מהם, "מוצא אל הים" של דניאל מן, הוא סרט עלילתי ארוך וטרי. "הילד מה-H2" של בצלם הוא דוקו קצר ו"אוונטי פופולו" נעשה כבר ב-1987, והוקרן במסגרת הקלאסיקות. אז מן הסתם, גם פרסים כחולים-לבנים לא היו הפעם.

      לעומת זאת, פרס הדוקו, שחולק לראשונה אי פעם בפסטיבל, הוענק לסרט פלסטיני: "Ghost Hunting" של ראעד אנדוני, המשחזר את התלאות של אסירים ביטחוניים בכלא הישראלי. "לבי כואב על שבעת האלפים הפלסטינים שעדיין עצורים בישראל ועל היחס הלא הוגן כלפיהם. הפרס הזה שייך גם להם", אמר הערב על הבמה בטקס הסיום.

      בקיצור, בכל הקשור למשוררים בגלות ולמשפחות חובבות פרימארק, בירת גרמניה שומרת על מעמדה כמקום הכי חם לישראלים. אך בכל הנוגע לקולנוע, אין להם כרגע כל כך מה לחפש בה.

      פסטיבל ברלין 2017 (יח"צ)
      ניצח במקום בו ישראל לא יכולה. מתוך "Ghost Hunting" (צילום: יח"צ)
      פסטיבל ברלין 2017 (AP)
      "שבעת אלפים פלסטינים עדיין כלואים בישראל". ראעד אדוני (צילום: AP)
      פסטיבל ברלין 2017 (יח"צ)
      הזוכה בדב הזהב. מתוך "Body and Soul" (צילום: יח"צ)