עבודה בעיניים: פרופיל של ז'אנר המוקומנטרי לקראת עליית "המשרד"

גל של מאות שיחות טלפון נרגשות הציף את משרדי רשת הטלוויזיה של ה-BBC ב-1 באפריל 1957. כולם רצו לדעת איך הם משיגים את "עץ הספגטי שהופיע בטלוויזיה". כמובן שאין באמת דבר כזה עץ ספגטי. אותם בריטים אומללים פשוט נפלו קורבן לאחת המתיחות הגדולות בתולדות אחד באפריל- "כתבה דוקומנטרית" בתוכנית התחקירים המכובדת פנורמה של ה-BBC, שעסקה בקטיף הספגטי בטיצ'ינו שבשוויץ.

זו היתה הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש במדיום הטלוויזיוני לצורך מתיחת אחד באפריל, ואחד הזרעים הראשונים בז'אנר שלימים יצמח ויזכה לשם 'מוקומנטרי'- יצירה המוצגת כדוקומנטרית אך למעשה היא פיקטיבית ברובה, בדרך כלל על מנת ליצור סאטירה וללעוג לתופעות חברתיות כאלו או אחרות (שילוב בין המילה- mock לעג, ובין דוקומנטרי). בשני העשורים האחרונים הפכה היצירה המוקומנטרית לפופולרית ביותר והצליחה לטשטש לחלוטין את ההבדל בין אמת ובדיה.

הסרט המוקומנטרי הראשון באורך מלא הוא "A Hard Day's Night" (לילה של יום מפרך) המפורסם משנת 1964, בו מככבים חברי להקת הביטלס בתפקיד עצמם. הסרט, שבוים על ידי ריצ'רד לסטר, מציג יום טיפוסי לכאורה בחייה של הלהקה; החזרות, חילוקי הדעות בין חברי הלהקה, המעריצות המטורפות . אחר כך באו "David Holzman's Diary" (שנת '67), סרטו של ג'ים מקברייד, העוסק בצעיר ניו יורקי שמתעד את חייו בסרט דוקומנטרי; "קח את הכסף וברח" (1969) של וודי אלן ו- "The Rutles", פארודיה מעולה על הביטלס, שוב הם, המתארת את שגרת יומם של ארבעה חברי להקה פיקטיבית כשם הסרט.

הפריצה הגדולה של הז'אנר הגיעה בשנת 1984 כשהבמאי רוב ריינר הציג לעולם את את להקת הרוק הכבד "ספיינל טאפ". סרטו של ריינר, (שעד אז היה מוכר בעיקר כמי שגילם את "ראש כרוב", חתנו הסמולני של ארצ'י בנקר מהסדרה הקלאסית "הכול נשאר במשפחה") הוא תיעוד דוקומנטרי של להקה בשם "ספיינל טאפ". העובדה שמדובר בלהקה פיקטיבית ובסרט פיקטיבי, שכל מטרתו היתה להגחיך את תעשיית המוזיקה ואת סרטי הרוק שנעשו במסגרתה, לא מנעה ממנו להפוך ללהיט ואפילו להפוך את הלהקה עצמה לדבר הכי חם ברוקנרול באותה ימים – כולל נתוני מכירות נאים למרצ’נדייז של הלהקה.

למעשה, היה זה ריינר שהטביע את הביטוי "מוקומנטרי" בראיון שנערך איתו לקראת הסרט, שבו הוא נשאל האם סרטו הוא דוקומנטרי או עלילתי וענה: "לא זה ולא זה. זה סרט מוקומנטרי". שנים מאוחר יותר ריינר הפך לאחד הבמאים ההוליוודים החשובים ביותר, שאחראי לקלאסיקות מיינסטרים נטולות כל אלמנט מוקומנטרי כמו "אני והחבר'ה", "הנסיכה הקסומה", "כשהארי פגש את סאלי, "בחורים טובים" ועוד. בז'אנר הזה אולי לא זוכים להמציא משהו חדש, אבל לפחות הכסף טוב.

כשפיקאסו אמר ש"האמנות משתמשת בשקרים כדי לומר אמיתות", הוא בטח לא תיאר לעצמו שיום אחד יבוא יהודי חביב בשם סשה ברון כהן ויעשה מזה קריירה. ברון כהן הוא אחד האחראים לפריחתו וחידושו של הז'אנר המוקומנטרי בשנות האלפיים; עם סרטים כמו "בוראט" ו"ברונו". הצליח ברון כהן במובנים מסוימים להוריד את הז'אנר אל אותו "עם" מדומיין ולהפוך אותו לנגיש יותר לקהלים גדולים בהרבה.

כך, בעוד יצירות מוקומנטריות לרוב מציגות סוג של הומור המלווה בקריצה וללא פאנצ'ים, הסרטים של ברון כהן מכילות הומור נגיש יותר לקהל הרחב, הומור וולגרי עם תחומי גזרה ברורים ועם פאנץ' לסיום.

העשור האחרון התאפיין בעשרות סדרות מוקומנטריות שהופיעו על המסך הקטן; "משפחה מודרנית" עם אד אוניל ("נשואים פלוס"), "הקאמבק" בכיכובה של ליסה קודרו מ"חברים", "מחלקת גנים ונוף", "משפחה בהפרעה" הנפלאה, "טריילר פארק בויז", וכמובן "המשרד", על שלל גרסאותיה, הן הדוגמאות לסדרות היותר מוצלחות ברשימה הארוכה של יצירות מוקומנטריות טלוויזיוניות. למרות שהפריחה המוקומנטרית הטלוויזיונית הגיעה כאמור בעיקר בעשור האחרון הרי שאי אפשר להתעלם מהסדרה שבלעדיה כל זה לא היה קורה - "המופע של לארי סנדרס".

כשהמופע של לארי סנדרס החלה את דרכה ב-1992, כמו כל דבר גאוני גם היא זכתה ללא מעט הרמות גבה. זה היה חדשני, זה היה נועז וזה בעיקר היה מצחיק-עצוב: מבט חודרני אל מאחורי הקלעים של תעשיית הטוק-שואו האמריקאית ובעיקר מבט על נפשו המסוכסכת של של סנדרס עצמו.

לא צריך להסביר את החשיבות של "המופע של לארי סנדרס" לז'אנר. הערבוב המושלם בין בדיה למציאות הוא הבסיס שממנה יכלו לצמוח הסדרות הדוקומנטריות הבאות. העובדה שהצופה יכול לשבת מול המסך הקטן ולהיות משוכנע שמחזה האימים שמתגלה מולו עשוי להיות בתוכנית המתארת את תהליך העשייה של תוכנית טוק שואו אמיתי. חשוב לציין כי כיום, במבט לאחור, המופע של לארי סנדרס לא עומדת בקריטריונים של תוכנית מוקומנטרית קלאסית, בטח שלא כמו "המשרד".

ריקי ג'רווייס הוא האיש שאחרי לרנסנס של ז'אנר המוקומנטרי. יחד עם שותפו לדרך סטיבן מרצ'נט, הוא החזיר את הז'אנר לחיים אולם נתן בו סימנים חדשים ובראשם אלמנט המבוכה. כמי שנשבע לא למכור את נשמתו לאלוהי הרייטינג, ג'רווייס יצר סיטקום נטול פאנצ'ים על אנשים אפורים, לא יפים ועם המון רגעי מבוכה שגורמים לצופה להתכווץ בכיסאו. "המשרד" הפכה לאחת הסדרות הנצפות ביותר בבריטניה ובעקבות כך בעולם. הפורמט נרכש והופק על ידי חמש מדינות שונות וסלל את הדרך לסדרות דומות שבאו בעקבותיה והוזכרו בכתבה.

אחריה הגיעה כמובן הגרסה האמריקאית, המשודרת עד היום ב-NBC ובה מככב סטיב קארל, לפחות עד תום העונה הקרובה. קארל הוא כוכב גדול בהרבה מג'רווייס ואין ספק שהצלחתה של הסדרה בארה"ב, עמדה בראש מעייניהם של מפתחי הגרסה הישראלית, באשר לרצון לנסות ולשחזרה בישראל. לדמותו של קארל, שגם אחרי שבע עונות ולא מעט להיטים הוליוודיים מצליח לשכנע שהוא באמת אידיוט וכעת, יהיה מרתק לראות כיצד הסדרה תוכל להסתדר בלעדיו.

מלבד תחושת המבוכה שדמויות המוקומנטרי משרות בקהל הצופים שלהן, ישנו מאפיין משותף נוסף לסדרות מוקו - המבקרים עפים עליהן בלשון פשוטה, אך הקהל קצת פחות. רוב רובן של אותן סדרות נהנו מהילה של "סוגה עלית" (במובן הקלאסי של המונח, לא במובן ה"זכיינית שצריכה למלא שעות" של המונח), אך גם סבלו מאחוזי צפייה סותרים לאותה אהבת מבקרים. ככל הנראה, זו אחת הסיבות לכך שהמוקומנטרי לא ממש עשה עלייה רשמית לישראל.

עם זאת, היו כמה משוגעים לדבר גם בארץ: הראשונים לעשות מוקומנטרי בישראל היו שאול בצר ורועי צ'יקי ארד עם סרטם "זהירות מצלמה" משנת 2003. הסרט גולל את סיפור עלייתו ונפילתו של טונה שרייבר, במאי סרטי המתיחות הראשון בישראל ושזורים בו קטעי ארכיון וראיונות רבים. לימים יקים בצר את חברת ההפקות "אנטנה" ויצור יחד עם שותפו לחברה ארז היימן וצ'יקי ארד את "החיים האמיתיים", אחת מסדרות המוקומנטרי הטובות שנעשו בישראל שכמובן ואף אחד לא הכיר.

הסדרה עקבה בכל פרק אחר יום בחייו של סלבריטאי ישראלי וזכתה לתשבוחות מצד המבקרים. אלא שאף אחד לא באמת ראה את "החיים האמיתיים": ערוץ 10 רכש שלושה פרקים בלבד ושידר אותם בימי שישי בשעה מאוחרת. ירון טן ברינק, אז מבקר הקולנוע של ידיעות אחרונות, כינה את ההתנהלות של ערוץ 10 מול הסדרה "אקט הססני ומבוהל. כזה שמפחד מהאקספרימנט של עצמו". גם דברים אלו לא עזרו וה"חיים האמיתיים" נקברה עוד בחייה בחלקת "הקהל הישראלי לא מוכן עדיין לדברים כאלו".

סרט מוקומנטרי מסקרן נוסף שנעשה בישראל הוא "הימנית האחרונה של מכס בר", של הבמאי אבידע לבני. הסרט מתאר את הסיפור מאחורי הקרב של המתאגרף מכס בר עם שבוי גרמני בזמן מלחמת העולם השנייה. למתעניינים אגב, הסרט ישודר מחר (שבת) בערוץ 8 של HOT, במסגרת ספיישל סרטים מוקומנטריים.

כאמור, רוב היצירות המוקומנטריות בישראל נותרו בצד האיזוטרי של מפת הטלוויזיה המקומית. אלא שבתחילת שנות ה-2000 הגיעה "שוטטות". הסדרה, בכיכובם של מי שיהפכו לשלושה עמודי תווך בתעשיית הבידור הישראלית (אסף הראל, ארז בן הרוש ואורי גוטליב), עסקה בצוות של תוכנית ראיונות דלת תקציב בשם "מסע בין כוכבים", המשודרת בערוץ טלוויזיה קהילתי של ראשון לציון.

מיומה הראשון, הסדרה זכתה להכרת הביקורות וכן לאחוזי רייטינג נאים, שאפשרו את המשך שידורה בזכיינית רשת. ככל שתפסה הסדרה תאוצה, התרבו גם מספר המפורסמים שביקשו לקחת בה חלק, מדוגמנית העל שרית העל ועד ברי סחרוף, בהופעה טלוויזיונית נדירה למדי שכללה הסתלבטות של ממש על מוצאו הטורקי. בשיאה, זכתה בפרס הסדרה הקומית הטובה ביותר בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה לשנת 2003 וגוטליב זכה בפרס האקדמיה לשחקן הקומי הטוב ביותר על גילום דמותו של יניב בנבנישתי.

אלא ש"שוטטות" היתה יריה בודדה באפלה שגם הצליחה לפגוע. סדרות נוספות שניסו לעבד את הז'אנר לטלוויזיה הישראלית כמו "דבל'ה עולמי" - תוכנית טיולים מוקומנטרית של דב נבון, ו"חברים מהתנ"ך" של מנחם הורוביץ ו"בשורות טובות" עם שי אביבי, לא הצליחו לשרוד, כל שכן להותיר חותם קאלט כפי ש"שוטטות" עשתה.

המסקנה מההיסטוריה הבעייתית של ז'אנר המוקומנטרי בישראל היא שכמו בכל דבר אחר בחיים - אין קיצורי דרך. המוקומנטרי הוא ז'אנר לא קל לעיכול אשר מצריך סבלנות רבה - הן מצד הצופים והן מצד גופי השידור. בהקשר הזה, אפשר היה לראות בערוץ כמו ביפ מעבדה לפיתוח פורמטים שכאלו, אלא שאפילו הוא בדרך להיסגר. לכן, יש להצלחה האפשרית לחלוטין של "המשרד" בגרסה הישראלית משמעות גדולה: תוצאה ראויה שמכבדת את המקור עשויה לסלול את הדרך לפרויקטים מוקומנטרים חדשניים אחרים, אלא שזאת ניתן יהיה לקבוע רק לאחר תגובות הקהל למשימה השאפתנית שלקח על עצמו תסריטאי הסדרה, עוזי וייל. לכו תדעו. אולי הפעם מדובר בדבר האמיתי.