פארק בלי שעשועים - על האלבום החדש של לינקין פארק

"A Thousand Suns" הוא אלבום האולפן הרביעי של לינקין פארק, הרכב הנו-מטאל שעתה, אחרי 14 שנים, ניתן לכנותו "ותיק". כמו האלבום הקודם, "Minutes to Midnight", האלבום הופק במשותף על ידי חבר הלהקה מייק שינודה ועל ידי ריק רובין, האיש בעל הזקן האחד, אלף הפרצופים וטריליארדי הרעיונות.

לדברי הלהקה, האלבום הוא אלבום קונספט שנושאו האיום הגרעיני שעל העולם. שמו למשל, לקוח מציטוט בסנסקריט אודות עוצמתן של 1,000 כוכבי שמש , ציטוט שהיה אהוב על רוברט אופנהיימר, מאבות הפצצה, כשניסה להסביר את כוחו של ביקוע האטום.

בין אם אתה אביב גפן או ג'ון בון ג'ובי, כוכבי רוק מכירים את הבעיה: הפנייה לקהל צעיר התאימה בתחילת הקריירה, כשגם הגיל היה ומתאים וכל זעם הנעורים הפשוט היה אפקטיבי להדהים, אולם ככל שהשנים חלפו והקהל התחלף נוצר צורך למצוא שביל ביניים, כלומר - לגרום לקהל צעיר להמשיך להזרים את הכסף מחד ולהמשיך לכבד את עצמך כשאתה מסתכל במראה מאידך.

לינקין פארק של אחרי "Meteora", אלבומם השני, הבינו שזה יהיה קצת מגוחך להמשיך ולהוציא שירים כמו "Numb" וניסו לשחק במגרשים דומים (אלבום המאש-אפ עם ג'יי-זי, למשל, היתה הברקה בפנייה לקהלים חדשים), עד שהבינו שזה לא יעזור, וגם הם חייבים להתקדם.

מגמת השינוי התחזקה באלבומם השלישי, במיוחד לאור קריסת ז'אנר הנו-מטאל, שלינקין פארק הם מחלוציו: גל ה-EMO לקח את הילדים ועכשיו אפשר לנסות ולדבר בשפה קצת יותר מתוחכמת. הרמיקס המעולה שיצר מייק שינודה ל-"Enjoy The Silence" של דפש מוד והבחירה בו להיות הסינגל המוביל של קופסת הרמיקסים של הלהקה האנגלית, הוכיחה שלצד הכוונות הטובות – ללהקה יש גם פוטנציאל לעשות זאת.

במובנים האלו, הפנייה לריק רובין היא הצעד הנכון מכולם, רובין הוא למעשה איש החזון שמאחורי להקות כמו לינקין פארק, ששילבו, לרוב באופן די מביך, את שני הז'אנרים שמגדירים את רובין - היפ הופ ומטאל. רובין, מומחה במיתוג מחדש מג'וני קאש ועד הרד הוט צ'ילי פפרז, נדרש גם הפעם לחבר לצד המסחרי של לינקין פארק ארומה איכותית שממילא נלווית לשמו. אחרי אלבום אחד בהפקתו שלא ממש נחרט בזיכרון ותחת לחץ לא פשוט על הלהקה, יצא לדרך ניסיון הקרוס-אובר המשמעותי הראשון של לינקין פארק, שהסתיים באלבום החדש שלפניכם.

במבחן האהוב על אהוד ברק, הניסוי של לינקין פארק צלח הרבה מעבר למשוער: "A Thousand Suns" כבש את המקום הראשון בבילבורד עם 241,000 עותקים בשבוע הראשון לצאתו, מספרים גבוהים מאד ביחס לשפל בו נמצאת תעשיית המכירות האמריקאית. האלבום הוכיח עוצמה כשעלה ב-1,000 עותקים על האלבום החדש של כוכב האר אנ' בי טריי סונגז, כלומר גם בשבוע נדיר שבו שני אלבומים עוברים את סף ה-200,000 עותקים, לינקין פארק סיימו כשידם על העליונה, מה שהביא להרבה מאד חיוכים בוורנר בראדרס, חברת התקליטים של הלהקה.

גם מחוץ לארה"ב, "A Thousands Suns" הוא הצלחה: האלבום הגיע למקום השני בטבלה הבריטית עם מכירות של 46,711 עותקים ובקנדה הגיע האלבום למקום הראשון עם מכירות של 23,000 עותקים. האלבום נמצא במקום הראשון גם בטבלת המכירות של גרמניה, אוסטרליה, שוויץ, איטליה ועוד. בישראל, גורמים בתעשייה מספרים על פתיחה נאה של מכירות הכרטיסים להופעה שתיערך ב-15 בנובמבר בפארק הירקון בתל אביב. את האלבום עצמו ניתן להשיג בייבוא של חברת היי פידלטי.

חשדנות הוא מושג עדין ביחס לאופן בו מקבלים מבקרי מוזיקה מהלכים כמו זה של לינקין פארק, כלומר אלו שעוד טורחים להתייחס ללהקה ולא מאפשרים למכונת היח"צ המשומנת של הלהקה להמשיך בקרקס שלה ללא הפרעה. כך, גם הביקורות החיוביות יחסית שמקבל האלבום (כמו בבילבורד ובאינטרטיינמנט וויקלי, טבולות במעין לעג על הילדותיות הבלתי נגמרת של הטקסטים של הלהקה ועל אובדן הכוח הסוחף שהיו בלהיטי העבר הצ'יזיים שלה – אלמנט שנגדע לטובת אווירה מהורהרת וחכמה יותר בחסות רובין. "בשיר 'Wretches And Kings' הם נשמעים כמו להקת קאברים רוצחת ללינקין פארק", עוקצת ג'ודי רוזן ברולינג סטון (שלושה כוכבים) ומסכמת את מה שבאמת חסר באלבום הזה – את לינקין פארק.

אתם תחזרו לעשות שירים כמו "In The End" ואנחנו נחזור לרדת עליכם בדיוק מהסיבה הזו.

הבעיה הראשונה של אלבומיה של לינקין פארק הוא שמשלב מסוים בחיים (גילוי הסטרוקס, איבוד הבתולים, תמונות חדשות של בר רפאלי), קשה לאזור את הכוחות ולהאזין לאלבום מלא של לינקין פארק. ההיסטריה הלא אלגנטית של הסולן צ'סטר בנינגטון והריפים של דיאט-דיסטורשן יכולים לעבוד כסינגלים, אולם בצורת אלבום, נראה שלינקין פארק הגיעו בזמן עם ההורדות הלא חוקיות כדי לחסל את הפורמט. השינוי החיובי הראשון ב-"A Thousands Suns", הוא שיותר קל להאזין לו כיחידה שלמה, כיוון שבמסגרת הלידה מחדש של הלהקה – נתגלו יותר משתי צורות בה ניתן לבצע את שירי הקיטש והזעם שלהם. זאת, למרות שלוקח לאלבום כחמישה שירים כדי להניע למצב ערנות, "A Thuosands Suns" הוא בקלות האלבום הראשון של הלהקה למאזינים מעל גיל ההסכמה.

עם זאת, קשה שלא להרגיש צביטה בלב נוכח ההתעלמות, שלא לומר הטיהור שביצעה הלהקה בנוסחה שהביאה אותה עד הלום. אפשר היה לומר על לינקין פארק הרבה דברים, אבל כמו U2 וקולדפליי היא לא נשמעה מעולם, ועם שיר כמו "Iridescent", בנינגטון, שינודה, ברד דלסון והחבורה נשמעים קרובים לשם מאי פעם, כולל מקהלת קולות הרקע בסוף. שיר הסיום, "The Messanger", הוא בלדה אקוסטית שלמרות ההגשה הצווחנית של בנינגטון נשמע כמו שיר של שלמה ארצי. שני השירים האלו, מדגימים את הניסיון האגרסיבי של לינקין לפנות לאותו קהל חדש. אלא שלפנות אליו זה לא מספיק - אלא אם אתה מעוניין שקהל גדול יותר יאמר לך שאתה פשוט לא טוב.

המעורבות של ריק רובין לא מורגשת, בוודאי לא באופן בו הוא מורגש בטירוף בצליל של להקת הנו-מטאל הטובה בהיסטוריה, סיסטם אוף א דאון (שסולנה סרג' טנקיאן מוציא אלבום שני בימים אלו). אם לינקין רצו להשתנות, הם היו צריכים לעשות זאת דווקא בכיוון של להקות כמו סיסטם ופחות כמו אבריל לאבין.

בדומה כאמור ללא מעט כוכבי רוק, ספק אם "A Thousands Suns" מסמן את סוף השינוי של לינקין פארק. מבנה הסאונד החדש של הלהקה אולי מספק לחבריה תחושת מימוש ולמנהליה את הכסף הדרוש, אולם הדבר המאפיין ביותר את האלבום הוא חוסר האפיון שלו. וזהו חוסר שלינקין פארק יצטרכו לחפות עליו בהופעות החיות שלהם (שנראות סוחפות בהרבה מרוב השירים באלבום החדש) וגם באלבומם הבא. כרגע, בפארק הזה יש מעט מדי מתקנים מכדי שנרצה להיכנס אליו.