מצעד לצד 2

(2009)

ניסו להצמיד לו את הטייטל אנטי-פולק רק בכדי לשייך אותו לזרם כלשהו; לא הצליחו להזכיר את שמו מבלי לזרוק ליד את המושג לואו-פיי בגלל שלא ידעו איך להתמודד עם חוסר היומרה והאווירה הנונשלנטית שבה הוא דוגל; אמרו שהוא ילדותי ותמים רק כי לא ידעו איך לאכול את המודעות העצמית, הסביבתית והחברתית שלו. בסוף, ואלוהים יודע שזה לקח זמן, הבינו שמדובר בחתיכת גאון שעושה מוזיקה מדהימה.

ג'ארוויס קוקר אמר שהוא הכותב הגדול ביותר באמריקה ואדי ארגוס כתב בזכותו את המניפסט של ארט ברוט, "Slap Dash For No Cash". אך למרות כל המחמאות שהורעפו על לואיס בשנים האחרונות חייבים להודות שעד שהגיע "Em Are I" לא יצאו ללואיס אלבומים מושלמים. תמיד היו פילרים באמצע, דאחקות פה ושם ורגעים שהיו צריכים להישאר מחוץ לפלסטיק. אבל "Em Are I" הוא האלבום שהוכיח שלואיס יכול להיות מהודק במשך אלבום שלם. אמנם אין בו רגעים מהפכניים טקסטואלית כמו באלבומים הקודמים, אבל כל שורה פה חודרת עמוק. נראה שזו הקלאסיקה הראשונה שלו מני רבות.

(2008)

כל פעם שאני שומע את האלבום הזה אני מפרש את המילים שבו באופן שונה, ותמיד אני משוכנע שהפרשנות הנוכחית היא הנכונה והמבריקה ביותר. המוזיקה מצידה, לא משתנה פה לרגע, והיא תמיד יפהפייה וייחודית. הקנדים האלו, לפעמים מצליח להם.

(2005)

אינדי-רוק מלודי עם אטיטוד של היפ-הופ זה דבר שלפני 2005 לא היה בכלל עולה על הדעת. יוני וולף מ-Why? עשה ב"Elephant Eyelash" את הבלתי יאמן והמציא ז'אנר חדש. כמעט. זה כמו פייבמנט, אבל לא. כמו הריליסים של אנטיקון, אבל לא. בזכות וולף יש היום ילדי אינדי רגישים שלא נחבאים אל הכלים, אלא מודעים לכך שהם הדבר האמיתי.

(2004)

כמובילי הגל השני של להקות הגיטרות בעשור הזה, אלבום הבכורה של פרנז פרדיננד הכניס לאופנה לא מעט אלמנטים פוסט-רוקנרוליים - כמו שילובים של Fאנק ודיסקו - והרים לחלוטין את האווירה במסיבות.

(2001)

פעם הם היו טובים. מדהימים אפילו. הקול הטהור של בן גיבארד ידע להשתלב בשלמות עם הגיטרות המחוספסות של הלהקה; מלודיות הפופ היו עגולות וכיפיות; הטקסטים היו מלאי הבחנות ותובנות משכילות. בסדר, פעם גם מייקל ג'קסון היה חי. דברים משתנים, לכו עם זה.

(2004)

גם בעוד מאתיים שנה אף אחד לא יגלה את כל השכבות ושינויי הקצב באלבום הזה. גם בעוד 600 שנה אף אחד לא יצליח לעקוב אחר הטקסטים שאלינור פרדיברגר יורקת במהלך עשרת השירים הללו. גם בעוד 1000 שנה אף אחד לא יצליח לשחזר את הרעננות שהאלבום הזה הציג, וגם אחרי שהעולם ייגמר כולם יסתכלו על הפיירי פרנסס כעל להקה שרק מבקרי מוזיקה אוהבים.

(2008)

למה דווקא האלבום הזה נכנס לרשימה ולא אף יצירת מופת אחרת של שיו שיו? כי "Fabulous Muscles" מ-2004 מתאים רק לאנשים עם סיבולת אקספרימנטלית גבוהה ו"The Air Force" מ-2006 הוא הרפתקת פופ שלא לחלוטין נאמנה למה שג'יימי סטוארט בנה במשך מיליון הריליסים של שיו שיו. "Women As Lovers" הוא ההכלאה של שני האלבומים - מצד אחד חסר רחמים ואובדני, מצד שני, אופטימי וקליט. זו היצירה הכי מלאה של שיו שיו, שכן היא מצליחה לחבר בין כל הניסיונות השונות שלהם לאורך השנים לכדי שעה אחת דחוסה ומעולה.

(2000)

האלבום המלא השני של אמינם הוכיח שלא מדובר באמן גימיק שבא, הסתלבט על הספייס גירלס ועל פמלה אנדרסון, ונעלם אל החשכה. אמינם של "The Marshall Mathers LP" הוא מוזיקאי מבריק שיודע לחפור עמוק בפצעים של תרבות הפופ ולגרום לה לדמם אירוניה. סלים שיידי של תחילת העשור לא היה הפתרון, אלא - לפחות לפי ראיה חד ממדית של קנאי מיינסטרים - חלק מהבעיה. הוא עדיין לא הפסיק להתנגח בכל מה שעבר בדרכו ולעודד את דור המחר של ארצות הברית למרוד, לעשות סמים, לזיין בלי קונדומים, לצעוק שההורים לא יודעים מימינם ומשמאלם ולא להצטער על כלום לרגע. והוא עשה את זה עם הפלואו הכי חולה שיש.

(2002)

ככה מאכילים את העולם במנה שהוא כבר אכל פעם, וגורמים לו לגהק כמו ילד שמבקר במסעדה לראשונה בחייו. תאמינו או לא, יש היום אנשים שבשבילם פול בנקס הוא לא שונה מאיאן קרטיס - ותהיו בטוחים שהמוני הלהקות שצצו בשנים האחרונות וחשבתם שהושפעו מג'וי דיווז'ן, בעצם שאבו את קיומם מאינטרפול.

(2003)

כשדיזי פרץ לראשונה, הוא היה קשוח כמעט כמו אביגדור ליברמן והרסני לפחות כמו עוקץ ניגרי. הבאסים הקיצוניים שלו הרעידו והפלואו המהיר שלו היה עתידני. מאז הוא התמתן, השתנה, והשאיר את כל סצנת הגריים (היא עדיין קיימת בכלל?) באמצע המאה. אבל למרות שאני אוהב גם את הפופ העכשווי והיורו-טראשי שלו, בשבילי רסקל תמיד יהיה הילד מהפינה שעומד זקוף.

(2001)

דראן היימן והפנר הם אולי המילה האחרונה של סוף הניינטיז, אבל יצירת המופת האחרונה שלהם יצאה בתחילת העשור ומכילה 12 שירים מקסימים, עמוסים בסיפורי אהבה, שנאה לפריפריה ואהבה לעיר. בעצם, שיר הנושא מתוכו, שנכתב על לונדון, הוא באופן כמעט ודאי הטריגר של ג'יימס מרפי לכתיבת "New York I Love You" שש שנים אחר כך, שכן הוא מכיל כמעט את אותו הטקסט ואותו המסר, רק עם הטוויסט הרומנטי שהיימן כל כך ידוע בו: "אנחנו אוהבים את העיר בגלל שהיא מאכזבת אותנו/ אנחנו אוהבים את העיר ולא את הפרברים שמסביב/ אנחנו אוהבים את כל הדברים המלוכלכים שגורמים לנו לחשוב שאולי אפשר למצוא אהבת אמת/ אנחנו אוהבים את העיר/ כי בה אנחנו גרים/ אנחנו אוהבים את העיר כי היא אף פעם לא אוהבת אותנו בחזרה". תכלס, זה רק עניין של זמן עד שמישהו יכתוב כזה שיר גם על תל אביב.

(2005)

האלבום השני של האחיות קוקרוזי הוא הדבר הכי מלטף, נשי, ומיוחד שיש. כמעט כמו זואי דשנל, רק עם יכולת אמיתית ליצירת מוזיקה.

(2001)

לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זה שיעזבו אותנו בשקט. טוב נו, ושיוסיפו קצת רעש לבן בכדי שלא יהיה משעמם.

(2001)

לפני שג'ק ווייט התחיל להיות מעצבן שמלא מעצמו, לפני שידענו מה בדיוק הקשר בינו לבין מג ווייט, ולפני ששמנו לב למחסור בבאס או במתופפת עם קצב, הווייט סטרייפס הצטרפו לסטרוקס במסע הצלת הרוקנרול ועשו הכל באופן מושלם ולא מתיימר - מבלדות קורעות ועד רעש מפרק.

(2001)

בשנים שבהם הלייבל Warp היה כל מה שמבקרי המוזיקה דיברו עליו ושאפקס טווין היה סוג של אלוהים לכל מי שמתעלם ממצעדי המכירות, היו שני אמני מיינסטרים שהסכימו לסכן הכל בכדי להביא את הבשורה של האלקטרוניקה החכמה (השם המתנשא של אז, שעדיף להתנער ממנו היום) ושל האוונגרד, היישר לברכיים של הקהל הרחב. הראשונים הם רדיוהד, שעליהם יורחב בשבוע הבא, היות והם נמצאים במקום גבוה למדי במצעד. השנייה היא ביורק, שעליה אתם יודעים די הרבה, אז אין טעם לטרחן במילים. כל שיש להגיד הוא ש"Vespertine" הוא היצירה הכי אמיצה של ביורק, שכן יש בה יותר מניסיון להיות מיוחדת או להתאים עצמה לרוח התקופה.

(2003)

"Maps", "Y Control", קרן או. כל אחד מהם יכול להיות הסבר משכנע בפני עצמו לחשיבות האלבום הזה.

(2002)

אם האלבום הזה לא מרגש אתכם, אני מפציר בכם למצוא דרך לחזור לגיל ההתבגרות ולנסות לחוות אותו מחדש - הפעם כמו שצריך. קונור אוברסט משפריץ כאן כאב פשטני, טהור ומלא באידיאולוגיה וכוונות טובות. יש לו המון מה להגיד והוא דורש שכולם יקשיבו לו, ועכשיו. יש כאן את כל הסימפטומים של בני העשרה: שברון לב, דחייה מהחברה, תקווה לשינוי, סלידה מהשיטה, התנסויות בכימיקלים, בלבול מיני, ושנאה עצמית.

(2001)

"אני לעולם לא אשתנה/ אני יותר מדי תקוע בדרכים שלי", אומר ג'יגה ב"Never Change" מתוך האלבום, מבלי להסס. אבל כמה שנים אל תוך העשור, האיש שלא משנה איפה תפיל אותו, ישלש את שוויו (אם להמשיך לצטט מתוך האלבום), השתנה מן הקצה אל הקצה ויצא כשידו על העליונה - במכירות, בסטייל, בסגנון החיים ובחוכמה. ובכל זאת, עם כל השינויים, הכתבת המגמות, הבוטי של ביונסה והשנאה לאוטו-טיון, ה"Blueprint" נשאר הדבר החשוב ביותר שג'יי זי - עם העזרה של קניה ווסט כמובן - הביא אל העולם הזה. אין עוד אלבום היפ הופ אמריקאי אחד בעשור הזה שנטול רגעים מתים או מיותרים כמו זה. בטח לא אחד כזה שכמעט כל שיר מתוכו הוליד ערימה של חיקויים.

(2004 / 2002)

אי אפשר לבחור מנצח מבין שני האלבומים המושלמים שהליברטינז הוציאו. כולם היו בני, או משהו כזה, ובדיוק כמו האלבומים של הסטרוקס, גם התשובה הבריטית לא יודעת רגעים רעים מה הם. אני לא אנסה להגיד לכם להתעלם מפיט דוהרטי, הצהובונים, ההרואין, המריבות והשערוריות ופשוט להתרכז במוזיקה - דבר שסחים רבים משוכנעים שצריך לעשות. כל הדברים הללו, בנוסף לרוקנרול הכה מדהים שיצא מהליברטינז באים בחבילה אחת מדממת ופואטית.

(2006)

אני אוהב את הגישה הקלאסית של האינדי, הגורסת כי השכלה מוזיקלית לא חשובה. זה לא איך שאתה מנגן בגיטרה, זה יותר איך שאתה עומד איתה ואיזה מסר אתה מנסה להעביר דרכה; יכולות ווקליות הם בונוס שיכול גם לגרוע ולהסתיר כנות ואנושיות; סולואים של כלי נגינה הם דבר טרחני ושוויצרי, פי אלף יותר מפוזות למצלמה; בניסיון לרגש, מיקסינג ואיכויות סאונד זה הדבר האחרון שרלוונטי, והדברים הטובים לרוב יגיעו מילדים חסרי סטנדרטים שמקליטים במרתף ולא מלהקות שמצמידים להם מפיקי על חונקים.

אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, והאלבום השני של ג'ואנה ניוסם יושב בדיוק על ספוט כרסום התאוריה הנ"ל. ואן דייק פארקס הפיק, סטיב אלביני הקליט, ג'ים אורורק עשה את המיקס הסופי וביל קלהאן הוסיף קולות רקע. כל אלו כמובן מתווספים אל הכישרון האדיר של ניוסם, שמביאה איתה שנים של למידה על נבל ושנתיים של שיעורי פיתוח קול. ביחד הם עשו את האלבום הכי אפי של העשור: חמישה שירים ו-55 דקות של פאקינג-וואו. אם הייתי צריך לשמר משהו אחד מכלל האנושות, יש מצב שהייתי בוחר באלבום הזה - רק דרכו אפשר להבין את הגדולה של הגזע שלנו.